פסק-דין בתיק א 20823/05

פסק דין זה ניתן בעקבות סיכומים בכתב שהוגשו בהמשך לדיון שהתקיים במעמד באי כוח הצדדים, נציגה מטעם התובעת והנתבע 2 בעצמו, במסגרת תביעה שטרית שהגישה התובעת נגד הנתבעים בגין שטר חוב מספר 1600 מיום 6/9/1998 על סך 60,000 ש"ח שמועד פירעונו ביום 31/12/2002, אשר הועמד ביום הגשת התובענה על-סך של 17,204 ש"ח.

הנתבעים 2 ו- 3 הגישו תצהירים בשמם ובשם הנתבעת 1 בתמיכה לכתב ההתנגדות, אשר משמשים ככתבי הגנה בתיק. בתצהיריהם הנ"ל נטען כי שטר הביטחון נשוא התובענה נעשה ונמסר לתובעת במסגרת עסקה לשכירת מבנה לצורך ניהול מוסך, לרבות גלריה. כמו-כן נטען כי הנתבעת 1 הגישה בקשה לקבלת רישיון עסק למושכר, לאחר שהתובעת הצהירה כי לא תהיה כל בעיה להשיג רישיון כאמור, אולם בדיעבד התברר לנתבעים שלא יוכלו לקבל רישיון עסק, היות שהגלריה במושכר הוקמה ללא היתר בנייה. עוד טענו הנתבעים כי הוגש נגדם כתב אישום בגין בנייה בלתי חוקית, אשר בוטל רק לאחר שנאלצו לעזוב את המושכר. לבסוף נטען כי על אף האמור לעיל, שילמה הנתבעת 1 לתובעת את מלוא דמי השכירות שהגיעו לה, ועל-כן לא רק שהנתבעת 1 לא נותרה חייבת לתובעת דבר, אלא שעל התובעת לשלם לנתבעת 1 סך של 70,000 ש"ח בגין השקעתה במבנה ובמערכותיו.

הגב' צביה דוד הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת והצהירה כי שטרי חוב ושיקים רבים שמסרו הנתבעים לתובעת בגין דמי השכירות לא כובדו מסיבות א.כ.מ. וחשבון מוגבל, והחוב נפרע רק בחלקו בתשלום במזומנים. כמו-כן נטען שהתובעת זכאית לריבית פיגורים בגין אי תשלום דמי השכירות במועדם. הגב' דוד צירפה לתצהירה מסמכי הנהלת חשבונות של התובעת המלמדים לטענתה על קיומו של החוב, והעתקים של מספר מכתבי התראה שנשלחו לנתבעים בנידון. הגב' דוד הכחישה את טענתם של הנתבעים לפיה אולצו לעזוב את המושכר אך ורק בשל מחדליה של התובעת, וציינה שבמכתב מיום 15/5/00 הודיעה הנתבעת 1 על רצונה להפסיק את הסכם השכירות, בין היתר הואיל ולדבריה "השכירות מאוד גבוהה בימים של מיתון הנמצא המשק". כמו-כן נטען כי הנתבעים פנו לתובעת לראשונה בעניין הגלריה ביום 17/5/00, וזאת רק לאחר קבלת כתב האישום ומבלי להזכירו כלל. כמו-כן נטען כי הגלריה לא היתה הסיבה היחידה בגינה סירבה העירייה ליתן למוסך רישיון עסק, שכן השוכרת אף הקימה גדר מפח איסכורית סביב המושכר ללא היתר. עוד טענה הגב' דוד כי התובעת לא הקימה את הגלריה ואף איננה יודעת מי עשה זאת, ככל הנראה זמן רב לפני שרכשה התובעת את הזכויות בנכס, והודגש שהתובעת לא היתה מתנגדת לפרק את הגלריה אילו נתבקשה לעשות כן. לבסוף נטען כי התובעת אינה חייבת לנתבעים דבר בגין השיפוצים וההשקעות שבוצעו במושכר לאור תנאי הסכם השכירות.

בנוסף לתצהירים שהוגשו על-ידי הנתבעים 2 ו- 3 בתמיכה לכתב ההתנגדות, הוגש גם תצהיר של אשת הנתבע 2, הגב' רוחמה טאוב, כתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים. הגב' טאוב חזרה על חלק מטענותיהם של הנתבעים 2 ו- 3 אשר פורטו לעיל, והוסיפה הסבר לגבי אופן פירעון חובה של הנתבעת 1 לתובעת.

במהלך הדיון נחקרו המצהירים, למעט הנתבע 3 אשר לא התייצב לדיון, ועל-כן נקבע שתצהירו לא ישמש כתצהיר עדות ראשית אלא ככתב הגנה בלבד. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

דיון

התובעת ביססה את טענתה לגבי סכום החוב של הנתבעת 1 על כרטסת הנהלת החשבונות שלה אשר צורפה לתצהיר, ונטען כי הכרטסת מהווה רשומה מוסדית, אולם התובעת לא הגישה תצהיר של מי מטעמה על מנת להעיד על אופן ניהול הרשומה, מידת אמינותה וכיו"ב, ועל-כן לא הוכח כי התקיימו התנאים הדרושים על-פי סעיף 36(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 לקבילותה של הכרטסת כרשומה מוסדית.

עוד יצוין כי המצהירה מטעם התובעת, הגב' צביה דוד, לא הסבירה בתצהירה מהם אותם חיובים המופיעים בכרטסת, ואף לא פירטה בגין אילו חודשים לטענתה לא שילמה לה הנתבעת 1 דמי שכירות כלל, בגין אילו חודשים שולמו דמי השכירות באיחור, וכיצד חושבה ריבית הפיגורים בה חויבה הנתבעת 1. 

עם זאת, הגב' רוחמה טאוב הודתה בסעיף 7 לתצהירה כי נוצרה לנתבעת 1 יתרת חוב בגין אי תשלום דמי השכירות, אשר עמדה נכון ל- 12/3/00 על-סך של 21,158 ש"ח, אולם טענה כי החוב הנ"ל בתוספת 5,400 ש"ח עבור חודש שכירות נוסף (מ- 10/4/06 ועד 9/5/00) שולם במסגרת הסדר תשלומים, כפי שסוכם בפגישה שהתקיימה עם הגב' צביה דוד. לטענתה של הגב' טאוב, הגב' דוד הסכימה שהנתבעת 1 לא תשלם דמי שכירות עבור החודש שבין ה- 10/5/00 ל- 9/6/00, בשל ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדה עקב בניית הגלריה ללא היתר, וכן סוכם שתינתן לנתבעת 1 הנחה בסך של 558 ש"ח כך שהסכם יעוגל ל- 26,000 ש"ח.

המצהירה מטעם התובעת אישרה בחקירתה כי אכן נערך הסדר התשלומים הנ"ל עם הנתבעת 1,  ובסופו של דבר הודתה כי " החוב של המוסך הוא חודש אחרון של השכירות וריביות פיגורים" (עמוד 5, פסקה 3 לפרוטוקול). מחקירתה עולה כי מדובר בדמי שכירות בגין החודש שבין
ה- 9/5/00 ועד 9/6/00, כאשר התובעת ויתרה על דמי שכירות מיום 9/6/00 ועד לפינוי הסופי של המושכר שנערך לטענתה ביום 30/6/00.

אין מחלוקת על כך שהנתבעת 1 שכרה את המוסך בתקופה שבין 9/5/00 ועד 9/6/00, ועל-כן הנטל להוכיח כי התובעת הסכימה שלא ישולמו לה דמי שכירות עבור חודש זה מוטל על הנתבעים. הגב' דוד חזרה והכחישה בחקירתה שהסכימה לוותר לנתבעת 1 על תשלום דמי שכירות בגין החודש האחרון בשל ההליכים שננקטו נגד הנתבעת 1 עקב בניית הגלריה (ראה עמוד 4, פסקה 2 ועמוד 5 פסקה 2 לפרוטוקול). לפיכך, גרסתה של הגב' טאוב בנידון נותרה בגדר טענה בעל-פה, ללא כל תימוכין, הסותרת את האמור הסכם השכירות שנערך בכתב, ומכאן שהנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח ויתור של התובעת על דמי השכירות בגין החודש הנ"ל. 

טענה נוספת שהעלו הנתבעים היא כי בשל מצגי השווא והמחדלים של התובעת, אשר השכירה לנתבעת 1 את המבנה עם גלריה שנבנתה ללא היתר בנייה, לא הצליחה הנתבעת 1 להשיג רישיון עסק ונאלצה לפנות את המושכר לאחר תקופה קצרה, ולפיכך על התובעת לפצות את הנתבעים בסך של 70,000 ש"ח בגין ההשקעה והשיפוץ שבוצעו במבנה. דא עקא, בנספח להסכם השכירות שהוגש על-ידי התובעת וחתום על-ידי הנתבעים נקבע במפורש בסעיף 6.3:

"המשכיר אינו אחראי כלפי השוכר ובכלל בכל הנוגע להתאמת המושכר למטרתו ובכל הנוגע ליכולת השוכר לקבל רישיון עסק הנדרש לשם השימוש במושכר למטרתו".

ובהמשך צוין בסעיף 6.4 לנספח הנ"ל:

"... אי קבלת רישיון עסק לא יזכה את השוכר בביטול או בהפסקת הסכם השכירות; השוכר מצהיר כי לפני חתימתו על הסכם השכירות בדק ברשויות המוסמכות את דבר יכולתו לקבל, לגבי המושכר לפי מטרת השכירות, רישיון עסק כאמור". 

הגב' טאוב והנתבע 2 אישרו בחקירתם כי לא בדקו ברשויות המוסמכות את האפשרות לקבל רישיון עסק לפני החתימה על הסכם השכירות, כנדרש בסעיף 6.4 לעיל, אלא רק לאחר שהחלה תקופת השכירות (עמוד 9 פסקה 1 ועמוד 10 פסקה 4 לפרוטוקול). בנוסף לכך, הגב' טאוב הודתה שנציגת התובעת מעולם לא התנגדה לפירוק הגלריה, והעידה כי היא זו שלא הסכימה לפרק אותה, כיוון שלטענתה היתה חלק מהמושכר ועל-כן התובעת היתה אחראית לביצוע הפירוק  (עמוד 8 פסקאות 2 ו- 3 לפרוטוקול). אלא שאף אם הגלריה היתה חלק מהמושכר, טענה הוכחשה על-ידי התובעת ולא הוכחה כנדרש על-ידי הנתבעים, הרי שהאחריות לפירוקה היתה מוטלת על הנתבעת 1, וזאת לאור האמור בסעיף 6.5 לנספח להסכם השכירות לפיו:

"אם הרשות המוסמכת תתנה את מתן רישיון העסק בביצוע שינויים כלשהם במושכר ... ביצוע השינויים יהיה על חשבון השוכר ועל אחריותו ולמשכיר רשות לפקח על העבודות".    

מכאן שהאחריות לקבלת רישיון העסק היתה מוטלת במלואה על הנתבעת 1, ומכל מקום אין באי קבלת הרישיון כדי לגרוע מחובותיה של הנתבעת 1 לתובעת על-פי הסכם השכירות. כמו-כן יצוין כי מכתבה של הנתבעת 1 מיום 15/5/00 מלמד שהחלטתה בדבר אי חידוש הסכם השכירות התקבלה לא רק עקב הקשיים בהשגת רישיון העסק, אלא גם בשל דמי השכירות הגבוהים, והגב' טאוב אף הודתה בתצהירה ובחקירתה כי הנתבעת 1 היתה שרויה באותה תקופה במצוקה כלכלית (סעיף 7(ו) לתצהיר ועמוד 9 פסקה 1 לפרוטוקול). 

למעלה מן הצורך יובהר כי טענתם של הנתבעים בדבר קיזוז סך של 70,000 ש"ח לא פורטה כנדרש, ולא הובאו ראיות כלשהן לביסוסה. מהתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעים עולה לכאורה כי הושקע במבנה סך של 30,720 ש"ח בלבד, והגב' טאוב אכן טענה בחקירתה כי יש בידיה חשבוניות בגין עבודות בסכום של כ- 30,000 ש"ח בלבד (עמוד 9 פסקה 2 לפרוטוקול). אולם אף לגבי הסכום הנ"ל לא טרחו הנתבעים להגיש לבית המשפט חשבוניות, קבלות או ראיות אחרות כשלהן להוכחת תשלום עבור ביצוע העבודות בפועל, ואף לא פירטו במדויק אילו עבודות נעשו, מתי ועל-ידי מי.

לאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענת הקיזוז של הנתבעים, וקובע כי עליהם לשלם לתובעת דמי שכירות בגין התקופה שבין 9/5/00 ועד 9/6/00. על-פי סעיף ד' להסכם השכירות, עומדים דמי השכירות על סך של 4,978 ש"ח לחודש, בצמוד למדד יוקר המחייה. הואיל והצדדים לא העלו טענות לגבי השינויים במדד, לא נלקח בחשבון מרכיב זה בחישוב דמי השכירות. כמו-כן הנני קובע, על-פי האמור בסעיף ח' להסכם השכירות, כי על הנתבעים לשלם לתובע ריבית פיגורים בגין דמי שכירות אלה בשיעור של 24% לשנה עד ליום הגשת התביעה.