פסק-דין בתיק א 205533/02

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

התובע נפגע ב - 3 תאונות דרכים שהינן תאונות עבודה והוכרו ככאלה על ידי המוסד לביטוח לאומי לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 [להלן - " חוק הביטוח הלאומי" , " התאונות" ו - " המל"ל"]. אין מחלוקת לגבי החבות, הכיסוי הביטוחי והיות התאונות בגדר תאונות דרכים ועבודה. המחלוקות - בשאלת הנזקים בלבד.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1. התובע יליד 15.7.67, היה בעת התאונות שמאי רכב שכיר בחברת ביטוח.

2. ביום 1.10.95, בעוד התובע נוהג ברכב המעבידה [עמ' 5, ש' 7 ואילך] התנגש בו רכב צד ג'  וכך אירעה התאונה הראשונה. כתוצאה מההתנגשות נחבל התובע בגופו ובפרט בראשו, צווארו, גבו וחזהו, פונה וטופל בחדר המיון של בית החולים בלינסון. התובע לא אושפז. הועדות הרפואיות שליד המל"ל, לרבות ועדות עררים, מצאו כי כתוצאה מהתאונה נאלץ התובע לשהות באי כושר עבודה למשך 45 יום ונכותו הצמיתה נותרה בתחום האורטופדיה בלבד, בשיעור של 10% לפי תקנה 37 [5] א' לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז - 1956.

3. ביום 28.12.95, בעוד התובע נוהג  ברכב המעבידה, אירעה התאונה השניה, במהלכה נפגע התובע פעם נוספת בעיקר בצווארו, בגבו ובראשו, פונה וטופל בחדר המיון של בית חולים השרון ואובחן כסובל מ"צליפת שוט". התובע לא אושפז. הועדות הרפואיות ליד המל"ל, לרבות ועדות עררים, מצאו כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נכויות זמניות בשיעורים של 50% ו - 20% וכי כתוצאה מהתאונה נאלץ התובע לשהות באי כושר עבודה למשך  17 ימים. הועדות מצאו כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

4. ביום 9.8.96, שוב, בעוד התובע נוהג ברכב המעבידה אירעה התאונה השלישית, במהלכה נפגע התובע פעם נוספת בעיקר בעמוד שדרה צווארי והפעם פונה לחדר מיון של בית החולים קפלן ואובחן כסובל מפגיעה בעמוד שדרה צווארי ומ"דנס". התובע לא אושפז. אף הפעם דנו הועדות הרפואיות ליד המל"ל בעניינו של התובע, מצאו כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נכויות זמניות בשיעורים של 50% ו - 20% וכי כתוצאה מהתאונה נאלץ התובע לשהות באי כושר עבודה משך 32 ימים. ואף הפעם מצאו הועדות כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

5. התובע קיבל מהמל"ל בגין התאונות את התקבולים הבאים: בגין התאונה הראשונה - דמי פגיעה בסך 12,004 ש"ח מיום 26.12.95 ומענק חד פעמי בסך 93,800 ש"ח מיום 23.12.03. בגין התאונה השניה - דמי פגיעה בסך 3,703 ש"ח מיום  14.3.96 ומענק חד פעמי בסך 14,916 ש"ח [תצהיר התובע ת/1 סעיף 13]. בגין התאונה השלישית - דמי פגיעה בסך 8,780 ש"ח מיום 4.11.96 ומענק חד פעמי [בגין נכויות זמניות] בסך 16,062 ש"ח מיום 1.7.99.

6. התובע קיבל ממעבידתו משכורות מלאות בתקופות אי הכושר בגין כל שלושת התאונות והשיב לה את דמי הפגיעה שקיבל מהמל"ל [סיכומי הנתבעות, עמ' 13].

7. התובע עבד ועובד החל משנת 1990 בחברת ביטוח "הראל", למד לימודי תעודה של שמאות רכב, השלים את לימודיו וקיבל תעודת הסמכה בשנת 1991. לאחר כל אחת מהתאונות שב התובע לעבודתו בחברת הביטוח - כשמאי שכיר ומשכורתו לא פחתה [עמ' 10, ש' 22]. משכורתו של התובע "עלתה" נומינלית לפי תוספות היוקר המקובלות במשק [עמ' 7, ש' 29]. בחלוף כ - 4 שנים מהתאונה השלישית, לכל המוקדם בשנת 2000, השתנה תפקידו של התובע בחברת הביטוח, ללא פגיעה בשכרו, והוא הפך משמאי - לבקר. בשנת 2002 עבר התובע אירוע של אי - סדירות בקצב הלב, אירוע שאינו קשור לתאונות, ובגופו הושתל קוצב לב. התובע המשיך ומממשיך עד עצם היום הזה בעבודתו כבקר בחברת הביטוח.

8. התובע נשוי ואב לשני ילדים, בני 7.5 ו - 4.5. אשת התובע עובדת בשירות המדינה כ - 9 שעות ביום [עמ' 5, ש' 15 ואילך]. החל מהולדת הבת הקטנה, לכל המקודם בשנת 2003, מעסיקים התובע ואשתו מטפלת שלוקחת את הבת הקטנה למסגרת הגן, כאשר הבן הגדול מגיע למסגרת לימודיו עצמאית [שם]. 

9. התובע מבוטח במסגרת קופת החולים הכללית [עמ' 5, ש' 15].

דיון בראשי הנזק - כללי

10. הלכה פסוקה היא כי נזק מיוחד - חב הוכחה הוא הן לעניין עצם קיומו והן לעניין שיעורו [ע"א 355/80, אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה [2] 800. לענייננו - אין די בכך שהתובע יוכיח כי נקבעו לו תקופות אי כושר כתוצאה מהתאונות, עליו להוכיח כי אכן בתקופות אלה, נגרמו לו הפסדי שכר, בין באמצעות אי תשלום משכורות מלאות ובין באמצעות ניצול יתרת ימי מחלה צבורים לזכותו אצל המעבידה, ימים שאלמלא התאונות, יכול היה לפדותם בכסף ושיעורו של ההפסד שנגרם לו עקב הצורך לנצל ימים אלה. כך גם ככלל, באשר לראשי הנזק של עזרת הזולת בעבר והוצאות ניידות ונסיעה בעבר.
11. אין חולק כי על בית המשפט להתעמק ולבחון את נזקיו של הניזוק הקונקרטי העומד מולו, בפרט אם התברך בכישורים ייחודיים או בשל התמדתו והשקעתו המיוחדים במשלח ידו, ואל לו להסתפק, בכללים, בנוסחאות ובעקרונות מופשטים [ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חב' המים בע"מ [טרם פורסם] מתוך אתר הרשות השופטת מיום 19.3.07. יחד עם זאת, אין לשכוח כי על הניזוק, הנושא בנטל ההוכחה של נזקיו מתחילת הדיון ועד תומו, להציב תשתית עובדתית מתאימה על מנת שבית המשפט יוכל לבחון את נתוניו המיוחדים.

12. ראיותיו של התובע מסתכמות בעדותו שלו, במסמכים שהציג ובקביעות הועדות הרפואיות ליד המל"ל - המהוות קביעות "על פי דין" לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - " חוק הפלת"ד]. התובע לא ביקש להתיר לו הבאת ראיות לסתור את הקביעות "על פי דין" לעיל ולפיכך כל טענה שלו החורגת מגדר קביעות אלה ועוסקת בעניינים שברפואה, דינה להידחות, לאור ההסדר שנקבע בחוק הפלת"ד.

13. זאת ועוד, כידוע ועל פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1970, על בית המשפט לנמק ביסוס ממצאים על עדות יחידה של בעל דין הנעדרת סיוע. עדותו של התובע אינה מסוג העדויות עליהן ניתן לבסס ממצאים כאמור. התובע ניסה לחזק את הקשר הסיבתי בין התאונות לבין שינוי תפקידו בחברת הביטוח והצהיר [בסעיף 11 לתצהירו ת/1] כי לאחר התאונה וכתוצאה ממנה ובשל קשיים תפקודיים, שונה תפקידו בחברת הביטוח. רק בחקירתו הנגדית הודה התובע [עמ' 10, ש' 21 ואילך] הסתבר כי שינוי התפקיד התרחש בשנת 2000 , 2001 או 2002, כאשר התאונה השלישית והאחרונה אירעה בשנת 1996. התובע גם לא גילה בתצהירו כי עבר השתלה של קוצב לב בשנת 2002 ואף עניין זה הסתבר לראשונה בחקירתו הנגדית [עמ' 8, ש' 18 ואילך]. התובע ניסה ליצור את הרושם כי עקב התאונות  ומגבלותיו, נזקקים אשתו והוא לסיוע של מטפלת לילדיהם [עמ' 5, ש' 20 ואילך]. והנה מסתבר בהמשך החקירה הנגדית כי בני הזוג החלו להעסיק מטפלת רק מיום שנולדה ביתם הקטנה, לפני כ - 4.5 שנים, זמן רב לאחר התאונות

14. וכאשר בנם בן ה - 7.5 לא נזקק לשירותי מטפלת בשנים שחלפו מאז היוולדו ועד להולדת הבת הקטנה. לא אוכל להסתפק בעדות התובע כעדות יחידה מקום בו נדרש סיוע כאמור.

15. אבחן כעת את ראשי הנזק השונים.

תאונה ראשונה

הפסדי השתכרות בעבר

16. לתקופת אי הכושר - התובע השתכר עובר לתאונה 9,668 ש"ח ברוטו. משכר זה יש לנכות על פי דין 25% בגין מס הכנסה [להלן - " השכר נטו"]. השכר נטו, נושא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וכן ריבית על פי דין מגיעים לפי חישוב התובע עצמו לסך - 17,000 ש"ח כיום [סיכומי התובע, עמ' 10]. התובע הוכר כזכאי לתקופת אי כושר בת 45 ימים בעקבות התאונה הראשונה. ואולם, שכרו של התובע לתקופת אי הכושר שולם לו על ידי המעבידה [עמ' 7, ש' 10] ו"ללא ניכוי ימי מחלה" [מכתב המעבידה מ - 21.2.06 שצורף כחלק מנ/4]. התובע החזיר למעבידה את הכספים המתאימים שקיבל ממנה עם קבלת דמי הפגיעה מהמל"ל.

17. התובע טען כי שכרו שולם לו, על ידי המעבידה, על חשבון ימי חופש / מחלה צבורים אך לא יכול היה להצביע כשעומת עם אישורי השכר שלו, על קיזוז או ניכוי ימי חופש / מחלה וודאי לא הציג "נוסחת פדיון" המצביעה על ערכם של ימים אלה וגובה ההפסד הנטען שלו בגין "פדיונם". לפיכך, נותרה גרסת התובע ריקה, בלתי מבוססת ובלתי מוכחת. אין בידי לקבל את הטענה.