פסק-דין בתיק א 20540/05

1.         זוהי תביעת הטבה שהוגשה על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "התובע") כנגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").

2.         התובע היה בזמנים הרלבנטיים לתובענה המעביד של מר משה שניאור (להלן: "הנפגע") שנפגע בתאונת דרכים ביום 1/4/04.

3.         הנתבעת ביטחה בזמנים הרלבנטיים את הרכב בו נסע הנפגע.

4.         התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ולנפגע אושרה תקופת אי כושר בת 29 ימים.

5.         התובע הינו מעביד מאושר על פי חוק הביטוח הלאומי וככזה שילם לנפגע את שכרו הרגיל בעת העדרותו מהעבודה.

6.         אין מחלוקת שהנתבעת לא פיצתה את הנפגע במסגרת תביעה שהגיש על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), עבור הפסדי שכר הנתבעים בתביעה זו על ידי התובע.

7.         התובע עותר בתביעתו זו כנגד הנתבעת בדרישה לפצותו בתשלום השכר ששולם לנפגע בתקופת אי הכושר מכוח החוק לתיקון פקודת הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף") ומכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

8.         הנתבעת אינה כופרת בקיומה של זכות הטבה לתובע והמחלוקת נסובה בדבר הרכיבים הבאים כפיצוי מתוך תלוש שכרו של הנפגע.

9.         בישיבת ביהמ"ש מיום 7/2/07 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה לפיה פסק הדין יינתן בהסתמך על מסמכים וסיכומים שיוגשו על ידי ב"כ הצדדים בלא צורך בחקירת עדים.

10.        סבורני כי זכותו של התובע כמיטיב הינה בעלת אופי סוברוגטיבי. כך נפסק על ידי כב' השופט י. עמית בבש"א (חיפה) 3401/05 עיריית חיפה נ' דובק בע"מ ואח', תק-מח 2005(3) 83, עמ' 89, וזו היתה גם עמדתה של פרופ' נ. זלצמן במאמרה "הטבת נזקי גוף - יחסי מזיק - מיטיב - מוטב, עיוני משפט ד' תשל"ה 621, עמ' 8-627, התומכת בגישה זו וקובעת:

"נראה לנו כי הגישה לפיה זכות המיטיב לפי סעיף 2 לחוק הינה זכות הנזיקית של המוטב המועברת לו מכוח סוברוגציה הולמת את עקרון הפיצוי בנזיקין".

11.        משזכות תביעתו של המיטיב על פי חוק הטבת נזקי גוף הינה סוברוגטיבית כאמור בסעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף, מוגבלת זכותו של המיטיב לגובה סכום הפיצויים שהנפגע עצמו זכאי לו, ובלשונו של כב' השופט ד. קציר ז"ל בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף", עמ' 1353:

"המזיק חסין איפוא מפני תשלום פיצויים בשיעור העולה על שהיה מתחייב בו אילולא ההטבה" - במילים אחרות, המיטיב אינו יכול להיפרע מהמזיק יותר ממה שיכול היה הניזוק להיפרע מאותו מזיק. אין חוק ההטבה לנזקי גוף בא לשנות את הכלל הבסיסי בדיני הנזיקין שהמזיק אינו חייב לשלם לניזוק פיצוי העולה על נזקו".

12.        משנובעים, איפוא, נזקיו של הנפגע מתאונת דרכים, מוגבל הניזוק לפיצוי בגובה הוראות חוק הפלת"ד, לרבות לעניין תקרת השכר וניכוי מס ההכנסה וברור שאף המיטיב מוגבל לזכות זו (ראה ת.א. (חי) 7305/05 אסם והחברות השלובות בע"מ נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (פרסום נבו); ת.א. (חי) 20713/05 רבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ (פרסום נבו); ת.א. 21307/05 סלקום ישראל בע"מ נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (פרסום נבו) ות.א. (חי) 16484/06 בנק הפועלים לישראל בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פרסום נבו) (להלן: "פסק דין בנק הפועלים")).

13.        פועל יוצא מעמדתי זו שבקביעת השיפוי למיטיב אין להתחשב בעלות המעביד בפועל, לרבות תשלומים נלווים, תשלומים בגין זכויות סוציאליות אשר להן זכאי הנפגע, אלא יש להתחשב רק באותם רכיבים אשר הוכרו על ידי הפסיקה ככאלו אשר לגביהם יינתן פיצוי לניזוק לו היה מגיש תביעתו כנגד המבטחת. ככל שבמסגרת תביעה שהניזוק היה מגיש לא היה הוא זכאי לפיצוי בגין חלק מהרכיבים המופיעים בתלוש משכורתו, כך אף המעביד אינו זכאי לקבלם מידי המבטחת.

14.        מקובלת עלי בהקשר זה הבחנתה של כב' השופטת ת. נאות-פרי בפסק הדין בעניין בנק הפועלים אשר נעוצה בדיני הפיצויים ולפיה יש להבחין בין רכיבים של שכר אשר העובד היה ממשיך לקבלם בלא קשר לתקופת העדרותו להבדיל מרכיבים אשר כן נגזרים מתקופת אי כושר כזו או אחרת.

15.        ככל שמדובר ברכיבים אשר הינם תשלומים חריגים אשר הנפגע היה ממשיך לקבלם כגון תשלום שכר לימוד או דמי נופש ועוד בלא קשר להעדרותו, אין מקום להביא סכומים אלה בחשבון ואף לא את חלקם היחסי לפי תקופת העדרותו של הנפגע, שכן סכומים אלה משולמים לנפגע על בסיס שנתי בלא קשר להעדרותו והנפגע גם לא היה זכאי לקבלם במסגרת תביעה שהיה מגיש כנגד המבטחת. לאור האמור, סבורני שאין להביא בחשבון השיפוי את הרכיבים הבאים: דמי נופש (9,790 ש"ח), תוספת חופשה (210 ש"ח), השתתפות בלימודים (2,446 ש"ח) ובסך הכל 12,446 ש"ח.

16.        במסגרת תלוש השכר של התובע נכללו גם הרכיבים הבאים: אש"ל (239 ש"ח), דמי נסיעה   (431 ש"ח), אחזקת רכב (731 ש"ח), דמי ארוחות (914 ש"ח) ואש"ל נוסף (376 ש"ח) ובסך הכל 2,260 ש"ח.

            הנתבעת טוענת כי סכומים אלה הינן הוצאות נחסכות אשר הניזוק לא זכאי היה לתובען, שכן לא צרך אותן במהלך העדרותו מעבודה ובהיותן נחסכות מעמו.