פסק-דין בתיק א 205365/02

התביעה והצדדים לה:

1.         התובעת הינה יצרנית של מוצרי מאפה שונים.  במסגרת עיסוקה זה, סיפקה התובעת מוצרי מאפה לחברת מאפה קציר בע"מ (להלן: "קציר"). מנהליה הרשומים של קציר היו מר זיו ברזילי (להלן: "זיו") ומר שלום ברזילי (להלן: "שלום").

2.         התובעת הגישה תביעה כנגד קציר, זיו ושלום, במסגרת ת.א 11139/01, (להלן: "התביעה הראשונה") וטענה כי קציר נותרה חייבת לתובעת סכום של 204,348 ש"ח. התובעת הפנתה את תביעתה גם כנגד זיו ושלום, בין היתר מעצם היותם מנהלים ובעלי מניות בחברה.

3.         במסגרת התביעה הראשונה, הגישה התובעת בקשה לעיקול במעמד צד אחד (בש"א 124221/02, להלן: "הבקשה"). במסגרת בקשה זו בקשה התובעת מבית המשפט כי יוטל עיקול על נכסי זיו הרשומים אצל רשם הבמקרקעין בחיפה ו/או המצויים בידי אשתו, הגברת לימור ברזילי, הנתבעת דכאן (להלן: "לימור  או "הנתבעת"). בבקשתה ציינה התובעת כי זיו עובד בעסק הנקרא "באגט הנשיא" (להלן: "העסק"), הרשום על שם אשתו לימור.

4.         בית המשפט בתביעה הראשונה נתן צו עיקול כמבוקש, אולם הגבילו לסך של 30,000 ש"ח בלבד.

5.         לאחר שהומצא הצו ללימור, נתנה זו "הודעת מחזיק" בזו הלשון : " הנני להודיע, כי אינני מחזיקה בנכסיו של זיו ברזילי, או בזכויותיו, למעט משכורת."

6.         בעקבות הודעה זו הגישה התובעת בקשה לאישור עיקול. בסעיף 5 לבקשה טוענת התובעת כי הודעת המחזיק מטעם לימור "כמוה כאי אישור העיקול בכל הנוגע לנכסי הנתבע 2 (זיו). המחזיק (לימור) לא אישר אחיזתו בכספי העיקול ובנכסי הנתבע 2 (זיו)".

7.         משהוגשה בקשה לאישור עיקול, מכוח תקנה 378 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן : "התקנות"), דינה של בקשה זו כדין כתב תביעה, כקבוע בתקנה 378(ב) לתקנות, ודין המחזיק, לימור, כדין נתבע.
הבקשה לאישור העיקול היא למעשה כתב התביעה המונח בפני, ועלי להכריע במערכת היחסים בין התובעת לבין לימור.

טענות הצדדים בתביעה שבפני :

8.         לטענת התובעת, הודעת המחזיק שמחסרה לימור הייתה ריקה וחסרה וכל תכליתה היה לחבל במאמצי הגבייה של התובעת.

התובעת טוענת כי היה על הנתבעת להשיב בפירוט לגבי גובה המשכורת "ועל מה ירד העיקול ותפס" (ראה סעיף 4 לסיכומי התובעת).

9.         התובעת טוענת כי הנוסח המעורפל של הודעת המחזיק ניתן במכוון, בחוסר תום לב ועל מנת להסתיר את האמת.

10.       התובעת טוענת כי הנתבעת מחזיקה כספים של זיו, מקור הכספים הוא העסק המשותף לזיו ולנתבעת, ולפיכך יש להורות על אישור העיקול.

11.       הנתבעת טוענת כי ההליך שננקט והמהווה את מקור התביעה, היא הבקשה לאישור עיקול, בטעות יסודו: לטענת הנתבעת, בקשה לאישור עיקול מוגשת על פי לשון תקנה 378(א) רק באחד משני מקרים: או שהמחזיק לא הודה באחזקת נכסים, או מקום שלא מסר הודעה בכלל. במקרה הנדון, ניתנה הודעה במסגרת המועד שנקצב לכך בחוק, ולא ניתן להגיש בקשה לאישור עיקול אך ורק מעצם היותה "מעורפלת", כטענת התובעת. במקרה כזה היה על התובעת לבקש הבהרות.

12.       עוד טוענת הנתבעת כי עיקול יכול לתפוש ממילא רק זכויות ממשיות. משלא הוכח כי העיקול שהוטל "תפש" דבר מה, אין להורות על אישורו. הנתבעת טוענת כי הנטל רובץ על התובעת להוכיח מהם הסכומים להם היה זכאי זיו, ואלה לא הוכחו.

13.       הנתבעת טוענת כי חוסר תום הלב הינו דווקא נחלתה של התובעת, אשר ערבה את הנתבעת במטרה ליצור לחץ פסול על זיו.

מטעמים אלה, כולם או מקצתם, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה נגדה.

ההליכים בתיק זה :

14.       לאחר מספר רב למדי של קדמי משפט, ולאחר שהנתבעת השתהתה בהגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה, ובשל כך אף חוייבה בהוצאות, התקיים בפניי דיון הוכחות ביום 19/3/2006, במהלכו העידו עדת התביעה, הגב' גאולה מימון (להלן: "גאולה"); זיו ולימור הנתבעת.