פסק-דין בתיק א 20414/01

עובדות המקרה

נתבעת 2 ( להלן: תמ"י) מחזיקה במפעל למוצרי מזון. בחודש אפריל שנת 1995 יזמה תמ"י פרוייקט לשדרוג ולהרחבת כושר הייצור של מתקן ייצור אבקות המרק במפעל (להלן: מפעל המרקים) ולצורך כך היא כרתה חוזה עם נתבעת 1 ( להלן: יה"ב) בדבר תכנון וניהול הפרוייקט.

עפ"י החוזה, התחייבה יה"ב לבצע תכנון עבודות הנדסיות, הכנת מפרטים, ניהול ביצוע הבניה וליוויו הנדסי למשך תקופת הפרוייקט.  

התובעת תאגיד שעוסק בתכנון הנדסי, נטלה עוד בשנת 1987 חלק בתכנון הרחבה קודמת של  המפעל, לכן נתבקשה לבצע עבודות תכנון הנדסיות ולצורך כך היא העבירה ליה"ב הצעת מחיר כתובה.

במהלך העבודה ולאחר שהוכנו ע"י התובעת תוכניות עפ"י בקשת המזמין - אך בטרם החל שלב הביצוע, התעורר אצל הנתבעות צורך בשינויים תכנוניים ותוספות שלא נכללו בתכנון המקורי כפי שנמסר לתובעת. לטענת התובעת , הנתבעות התיימרו להכתיב לתובעת בדיעבד ובניגוד למוסכם היקף עבודה אחר מזה שהוסכם עליו ונכלל בהזמנה המקורית.

בגין עבודות התכנון הועברו לנתבעות 1 ו 2  חשבונות שלא נפרעו, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעות ביחד וכל אחת לחוד בסכום התביעה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

נגד הנתבעת 1 ניתן פסק-דין המחייבה לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה וזאת בהעדר הגנה מטעמה.

ב"כ הצדדים הגישו תצהירים ובשלב מסוים הסכימו לוותר על חקירת המצהירים, בהתאם להסכמה דיונית זו הוגשו סיכומים.

טענות הצדדים

התובעת רואה בשתי הנתבעות יחדיו כמי שהתקשרו עמה וביקשוה כי תבצע עבורן את עבודת התכנון, אי לכך זכאית  היא, לטעמה,  להיפרע מהן ביחד ומכל אחת מהן בנפרד. 

תמ"י מצדה טוענת כי לא קיימת יריבות בין התובעת ומנהלה הפועל באמצעותה (להלן: פאר) לבינה. לטענתה, תמ"י לא הייתה צד להסכם כלשהו עם התובעת, מצידה היא חתמה על הסכם כולל עם נתבעת 1 בתחום ההנדסי ולא עם התובעת. יה"ב היא שהזמינה את התובעת ליתן שירותי תכנון וייעוץ הנדסי לפרוייקט. לדידה, מי שצריך לשאת בתשלומים כלפי הנתבעת - אם בכלל, הייתה נתבעת 1 ולא היא. תמ"י מדמה את המציאות המשפטית ששררה  בין שלושת הצדדים המעורבים בהליך כאל מערכת יחסים שעניינה מזמין המתקשר בהסכם עם קבלן ראשי, כשזה האחרון הולך ומתקשר עם קבלן משנה, כך בעניינו: תמ"י כמזמינה, התקשרה בהסכם עם יה"ב כקבלן ראשי שהתקשר בהסכם עם התובעת. 

על מנת להשלים את תמונת המצב יוער כי חרף העובדה כי נפסק לטובת התובעת - ע"י בית משפט זה, את מלוא סכום התביעה  כנגד יה"ב, התובעת אינה מסתפקת בכך ומבקשת לחייב גם את נתבעת 2,   זאת לאור העובדה שנתבעת 1 חדלה מפעילות ולא בנקל ניתן יהיה להיפרע ממנה.

השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בתביעה שלפני הנה, האם בנסיבות המקרה התקיימה בין התובעת לבין תמ"י יריבות משפטית אגב מערכת חוזית או יחסי שליחות?

שני חוזים נפרדים וביצוע באמצעות הזולת

עקרונית ניתן לבצע חוזה באמצעות אחר, אולם הביצוע אינו מעביר למבצע את החובה המשפטית לבצוע, כלפי הזכאי. במלים אחרות אם הביצוע פגום, זכאי הנפגע (הזכאי הסופי) לתבוע את הצד שעימו הוא קשור בחוזה, ואילו זה האחרון זכאי יהיה, לתבוע את המבצע, שהפר חובה חוזית כלפיו. החוזים כעיקרון נשארים נפרדים. [ראה בספרו של דניאל פרידמן, חוזים, כרך ג' עמ' 108].

הסיכונים הכרוכים ביצירתם של שני חוזים נפרדים, שאין ביניהם קשר, רבים המה. ניתן להדגים את הבעייתיות הכרוכה בהעברת או המחאת זכות מזכאי אחד לזכאי שני באמצעות חוליית ביניים, אם נתייחס למקרה שבו רוכש הנושה את הנכס מהחייב (המוכר הראשון) והוא (הנושה - הקונה הראשון) מתחייב בחוזה נפרד להעבירו למוטב נוסף (הקונה השני): אם המוכר הראשון יפר את החוזה כלפי הקונה הראשון, ואף אם יקיימו, עשוי הוא, הקונה הראשון להפירו, כלפי הקונה השני. אם אחד הסיכונים יתממש, לקונה השני - הזכאי הסופי, תהיה עילה בגין ההפרה כלפי מי שמכר לו - המוכר הראשון, אך לא כלפי המוכר הראשון.

מבחינתו של הקונה, שהוא הזכאי הסופי, עדיף ליצור זיקה או יריבות ישירה עם הבעלים המקוריים, זיקה שתקנה לו עילת תביעה ישירה כלפיו, בכך תפחת תלותו בחוליית הביניים, ויכולתו לשלוט על הביצוע של הבעלים המקוריים, תהיה גדולה יותר.  

ייאמר כבר עתה, כי אם לגבי הביצוע נחשב המזמין למוטב, הרי לגבי התשלום של המזמין כלפי הקבלן, עשוי קבלן המשנה להיחשב כמוטב.

עפ"י התיאור שלעיל, המקרה שלפנינו הוא מקרה של תשלום שבו המוטב הוא קבלן המשנה - קרי: התובעת, והמזמין הוא נתבעת 2 - קרי: תמ"י. והשאלה היא האם מתקיימת יריבות  ישירה בין התובעת לבין תמ"י ?