פסק-דין בתיק א 202778/02

1.    תובענה זו הוגשה כתביעה שכנגד לתביעה שנדחתה, לאחר שהנתבעת קיבלה את הכספים שתבעה מהתובע, ממקור אחר.

הנתבעת עסקה בזמנו בניכיון שיקים, ובין היתר ניכתה שיקים של חברה בשם ויטאמד תעשיות פרמצבטיות בע"מ להלן: " ויטאמד"). מפעילות זו נותרה ויטאמד חייבת לנתבעת 375,890 ש"ח, והתובע נדרש במסגרת התביעה המקורית לסלק את הסכום האמור מתוקף ערבותו לחובותיה של ויטאמד, לנתבעת. ויטאמד נכנסה אומנם להליכי פירוק, אך במהלך ברור התביעה של הנתבעת נגד התובע, התחוור לה שהיא עומדת להיפרע במסגרת הסדר הנושים של ויטאמד, בגין החוב שנותר, והתביעה נגד התובע נדחתה לאחר שהנתבעת עתרה על מחיקתה.

ואולם, עוד קודם שהוגשה התובענה המקורית על ידי הנתבעת, שולם לה סכום של 400,000 ש"ח בגין הסכומים שהגיעו לה במסגרת עסקות הניכיון בשיקים של ויטאמד. סכום זה שולם לנתבעת על ידי חברה שבבעלות התובע בשם "בנימין רוזנצוויג ושות' בע"מ" (להלן: " חברת רוזנצוויג"), והתובע דורש בהליך כאן את השבתו. 

גרסתו היא שאת הסכום האמור שילם הוא לנתבעת באמצעות חברת רוזנצוויג שבבעלותו, והוא שולם בשל ערבותו לחובות ויטאמד אך בטעות, מתוך אי ידיעת המצב המשפטי לאשורו: ערבותו לחובות ויטאמד כלפי הנתבעת לא הוגבלה בסכום; הוא אינו בעל עניין בויטאמד, ובהיותו "ערב יחיד" כהגדרתו ב חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: " חוק הערבות"), דין הערבות שנחתמה על ידו ב- 19.8.1998 לטובת הנתבעת - לביטול.

כידוע, תיקון תשנ"ח לחוק הערבות, חל על חוזי ערבות שנכרתו לאחר יום ה-14.5.98 ומכוחו, "ערב יחיד" פטור מערבותו כאשר בחוזה הערבות לא נקוב סכום קצוב (סעיף 21 (ב) לחוק).

2.    הסכום של 400,000 ש"ח ששולם על ידי חברת רוזנצוויג לנתבעת, פרע 6 שיקים שנמשכו על ידה לפקודת הנתבעת: שיק ע"ס 200,000 ש"ח שזמן פירעונו חל ב-22.4.01; 4 שיקים על סך של 43,000 ש"ח כ"א ושיק על סך של 28,000 ש"ח, שמועדי פירעונם חלו בין דצמבר 2001 למרץ 2002.

השיקים הללו נמסרו לנתבעת לסילוק חלק מהסכומים שהגיעו לה במסגרת 2 עסקות ניכיון שנעשו על ידה בחודשים פברואר ויוני בשנת 2000. הנתבעת ניכתה אז שיקים של ויטאמד שהיו משוכים לפקודת מ. מרן, בעל השליטה בויטאמד. הקבלות בגין השיקים וכן החשבוניות בגין הריבית בעסקה, הוצאו על ידי הנתבעת לחברת רוזנצוויג; התמורה בעסקות הניכיון הועברה על ידי הנתבעת בהעברה בנקאית לחשבונה של חברת רוזנצוויג, וכרטסת הנהלת החשבונות אצל הנתבעת, נוהלה על שמה.

מועדי הפירעון של חלק מהשיקים בעסקת הניכיון הראשונה, ושל כל השיקים בעסקה השנייה - נדחו פעמיים לבקשת חברת רוזנצוויג, כשבכל פעם נמסרים לנתבעת שיקים משוכים על שם חברת רוזנברג לשם כיסוי הריבית בגין דחיית הפירעון. השיקים שנוכו בעסקה הראשונה, חרף הדחיות החוזרות של מועדי פירעונם, חוללו באי פירעון. או אז מסרה חברת רוזנצוויג לנתבעת, שיק בסכום של 200,000 ש"ח לכיסוי החוב בגין השיקים הללו. בעסקה השנייה, לאחר שתי דחיות, נמסרו לנתבעת שיקים חלופיים של ויטאמד, ערוכים לפקודת חברת רוזנצוויג ומוסבים על ידה. השיקים הללו, שסכומם הכולל עמד על 520,000 ש"ח ומועדי פירעונם חלו באפריל- מאי 2001, חוללו באי פירעון והוחזרו עם הוראת ביטול או בציון: "ניתן צו הקפאת הליכים". אז נמסרו לנתבעת 5 שיקים נוספים של חברת רוזנצוויג, בסכום כולל של 200,000 ש"ח.

3.    התובע טוען שמעורבותו בעסקות הניכיון בשיקים של ויטאמד הייתה כשל מתווך - הוא קישר בין בעל השליטה בויטאמד למר סלומניסקי ז"ל שניהל את פעילות הניכיון אצל התובעת - והוא הסכים לשלם לנתבעת את הסכום האמור, על רקע יחסיו האישיים עם השניים, מתוך תחושת מחויבות כלפי מר סלומניסקי, ומשום שסבר בטעות שהוא ממילא ערב לחובותיה של ויטאמד לנתבעת. עוד טוען התובע: העובדה שהנתבעת תבעה אותו בגין יתרת החוב שהסתכמה כאמור ב-375,890 ש"ח, בהסתמך על ערבותו, היא ראיה נוספת לכך שגם הסכום של 400,000 ש"ח שולם לנתבעת רק בגין אותה ערבות - חברת רוזנצוויג שבבעלותו שימשה אך כלי לביצוע התשלום - וטענותיה של הנתבעת בהליך כאן, עומדות בסתירה מובהקת לתביעה שהיא הגישה נגדו, בגין יתרת החוב. 

4.    הנתבעת טוענת: עסקות הניכיון בשיקים של ויטאמד, והיו 7 כאלה, נעשו על ידה תמיד "מול" או עם חברת רוזנצוויג והראיה - בכל העסקות, הקבלות והחשבוניות הוצאו לחברת רוזנצוויג; התמורה בעסקת הניכיון הועברה לחשבונה, והסכום של 400,000 ש"ח שולם לנתבעת בשיקים של חברת רוזנצוויג. אומנם נכון שהתביעה נגד התובע בגין הסכום של 376,000 ש"ח בקירוב, התבססה על ערבותו לחובות ויטאמד, אבל בעובדה הזו אין כדי להפקיע בדיעבד את חבותה השטרית של חברת רוזנצוויג כלפי הנתבעת, שמכוחה כבר שולם לנתבעת הסכום של  400,000 ש"ח. ולא רק שהסכום הזה שולם על ידי חברת רוזנצוויג בשיקים משוכים על חשבונה לפקודת הנתבעת, אלא שהשיקים האלה נמסרו לנתבעת לסילוק חלקי של חבות שטרית קודמת של חברת רוזנצוויג כלפי הנתבעת - חבותה כמיסב של שיקים בסכום כולל של  520,000 ש"ח. 

עוד מזכירה הנתבעת שבכתב התשובה שלה היא טענה בין היתר, שבינה לבין התובע (כאן) אין יריבות הואיל ומי ששילם לה את הסכום של 400,000 ש"ח, היא חברת רוזנצוויג ורק היא יכולה לדרוש את השבתם. כן נטען על ידה שהסכום האמור שולם לנתבעת על ידי חברת רוזנצוויג כדין הן משום שעסקות הניכיון נעשו עבורה, והן משום שהיא זו שביקשה וחזרה וביקשה לדחות את תשלומם של השיקים המקוריים, ומסרה שיקים שלה לכיסוי הריבית בשל תקופות הדחייה, ולבסוף אף החליפה את השיקים המקוריים בשיקים שהוסבו על ידה. 

5.    התובע, מר בלש, לא העיד בהליך שהוא יזם. במקומו העיד בנו, עו"ד יוחנן בלש, וניכר מתשובותיו בחקירה נגדית שהוא אינו מצוי בפרטי עסקות הניכיון. יתר על כן, אם מתצהירו עולה שאביו התובע, הסכים בעקבות פגישה שהתקיימה בינו לבין נציגי הנתבעת לשלם לנתבעת סכום של 400,000 ש"ח ולקבל ממנה בהמחאה את זכויותיה כלפי ויטאמד, הרי מהשתלשלות הדברים שתוארה לעיל, מצטיירת תמונה שונה: הסכום של 400,000 ש"ח שולם על ידי חברת רוזנצוויג בשיקים שמשכה היא לפקודת הנתבעת בשתי "הזדמנויות" שונות ובהפרש של כמחצית השנה ביניהן: השיק הראשון על סך של 200,000 ש"ח נמסר לנתבעת באפריל 2001 בעקבות עסקת הניכיון מפברואר 2000 ובזה כוסה כל החוב מעסקה זו, ואילו 5 השיקים הנוספים של חברת רוזנצוויג בסכום כולל של 200,000 ש"ח, נמסרו לנתבעת בנובמבר 2001, בעקבות עסקת הניכיון השנייה. ומה שעוד בולט, אם לא צורם, הוא שרק בחקירה נגדית נזכר העד שגם הוא נכח בפגישה שבה סוכם עניין התשלום בסכום של 400,000 ש"ח.

6.    אומנם, האפשרות שהתובע הסכים לשלם לנתבעת באמצעות חברת רוזנצוויג שבבעלותו את הסכומים האמורים,  משום שהוא סבר שהוא ממילא חייב בתשלומם מתוקף ערבותו לחובותיה של ויטאמד - אינה בלתי מתקבלת על הדעת, וגם לא ברור אם חברת רוזנצוויג קבלה על עצמה כלפי הנתבעת אחריות לעסקות הניכיון הללו, מלכתחילה. רוצה לומר: מתצהירה של הנתבעת לא ברור אם חברת רוזנצוויג חתמה כמיסב גם על השיקים המקוריים שבהם נעשו עסקות הניכיון, ומאידך ברור שחברת רוזנצוויג, להבדיל מהתובע, בעל השליטה בה, לא חתמה על שום ערבות לטובת הנתבעת בגין השיקים הללו. אבל כפי שהעסקות השתלשלו, ברור שבשלב כלשהו, חברת רוזנצוויג קבלה על עצמה כלפי הנתבעת אחריות לחוב במסגרת חבות שטרית. כזכור, הן השיק על סך של 200,000 ש"ח, והן 5 השיקים שנמסרו במועד מאוחר יותר - היו שיקים שנמשכו על ידי חברת רוזנצוויג לפקודת הנתבעת. לא זו אף זו, עסקת הניכיון השנייה נעשתה כזכור בשיקים של ויטאמד שסכומם הכולל עמד על 520,000 ש"ח, ובדצמבר 2000 נמסרו לנתבעת בגין עסקה זו שיקים חדשים של ויטאמד לאחר שמועדי פירעונם של השיקים המקוריים נדחו פעמים. השיקים החדשים הללו כבר היו ערוכים לפקודת חברת רוזנצוויג והוסבו על ידה, כך שהיא קבלה על עצמה כלפי הנתבעת חבות של מיסב לפירעונם. 5 השיקים שחברת רוזנצוויג משכה לפקודת הנתבעת בנובמבר 2001, נועדו לסלק חלקית את החוב בגין השיקים החדשים הללו של ויטאמד.

המסקנה המתבקשת אם כן היא, שהנתבעת הייתה זכאית לקבל את הסכומים שקבלה מחברת רוזנצוויג מכוח החבות השטרית של זו כלפי הנתבעת. לנוכח הקשיים שאליהם נקלעה ויטאמד, אך טבעי הוא שהנתבעת שהסכימה לדחיות חוזרות  של פירעון השיקים שנוכו, תעמוד על כך שהחוב יסולק לה בשיקים של חברת רוזנצוויג. היא זו שבקשה פעמיים לדחות את פירעונם, והיא הייתה ללא ספק מעורבת עמוקות באופן שבו בוצעו עסקות הניכיון.

עו"ד יוחנן בלש אומנם טען שלאביו לא היו שיקים אישיים, והוא תמיד שילם באמצעות חברות בבעלותו, אבל גם הטענה הזו לא הועלתה בתצהירו, והתובע כזכור לא העיד, ומכל מקום - הטענה הזו אינה מסבירה את העובדה שבשתי עסקות הניכיון, הריבית בגין דחיית הפירעון שולמה תמיד בשיקים של חברת רוזנצוויג, וכן, שחברת רוזנצוויג הסכימה לקבל מויטאמד, חלף השיקים המקוריים שנוכו בעסקת הניכיון השנייה, שיקים ערוכים לפקודתה בסכום כולל של 520,000 ש"ח, ולהסב את השיקים הללו לנתבעת.

ואשר לטענה שהתביעה המקורית שהנתבעת ניהלה נגד התובע בגין הסכום של 375,890 ש"ח, התבססה על ערבותו - אכן כך, אבל נראה שבגין הסכום הזה, הנתבעת לא קבלה שיקים מחברת רוזנצוויג.

7.    התובע שלא העיד, מסביר את התשלום לנתבעת בכתב התביעה שכנגד, ביחסי חברות ארוכת שנים עם מר סלומניסקי ז"ל, ובתחושת המחויבות שלו כלפיו - על המנוח יצא קצף רב בשל כשלון עסקות הניכיון - וכן בכך שטרם התשלום לנתבעת, הוא לא בדק אם חלה עליו חובה שבדין לשלמו (סעיף 5 לכתב התביעה שכנגד). גם בנו של התובע, עו"ד בלש אומר בתצהירו, שהתובע ביקש למנוע פגיעה במר סלומניסקי ז"ל, ורק בחקירה נגדית טען "אתם אלצתם את אבי והפחדתם אותו שהוא חתם בלחץ..." (פרוטוקול מ-16.10.2007, עמ' 4). לטענה האחרונה  אין אפילו רמז בכתב התביעה שכנגד, ואין לה כל אישוש בראיות.

לפנינו אפוא תביעה להשבת כספים ששולמו על ידי תאגיד בשליטת התובע, כשמי שדורש את ההשבה, טוען לטעות שבחוק ביחס לחיוב שאינו בר אכיפה עליו - טעות שניתן היה כמובן לבדקה טרם התשלום, במיוחד לנוכח מעורבותו הנטענת של עו"ד בלש במגעים שבין אביו לנתבעת בעניין התשלום. וכל זה, כשהתובע עצמו טוען בכתב התביעה, ובנו מחרה אחריו בתצהירו, שהמניעים שהנחו את התובע היו לכל הפחות מעורבים. ראינו שהחלטת התובע לשלם לנתבעת את הסכומים שמדובר בהם, נעשתה גם מתוך חברות ותחושה של אחריות ומחויבות מוסרית, כלפי המעורבים בעסקות הניכיון. אי אפשר אפוא לומר שהטעות שבחוק הייתה השיקול הדומיננטי שהנחה את התובע שאף לא טרח לבדוק את מצב הדין. הגישה הרווחת היא שבנסיבות כאלה אין להכיר בזכותו של הטועה , להשבה.

מאחר שהסכום האמור הגיע לנתבעת מחברת רוזנצוויג בזכות שבדין, ואין שום ראיה לכך שהיא קיבלה מה שקיבלה שלא בתום לב  - אין מקום להטות את הכף לחובת הנתבעת ולחייבה למרות הכל בהשבה לתובע (ראה לעניין זה, דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, תשנ"ח-1998, כרך ב' עמ' 839, ובעמ' 867 ואילך).