פסק-דין בתיק א 202393/02

  התובע ,פאני ארז טוען בכתב התביעה כי ביום 28/12/01 בשעה 10:00  בעת שעלה על מדרגות רכבו ,מסוג משאית לחלוקת מוצרי חלב,  לצורך תחילת הנסיעה החליקה רגלו מהמדרגה , והוא מעד ונפל. התובע מכנה את האירוע הנ"ל בכת תביעתו "התאונה ".

   מאחר והמשאית של התובע מבוטחת בביטוח על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי , אצל הנתבעות (בשיעור של 30% הנתבעת 1 ,70% הנתבעת 2) ,הגיש התובע את התביעה נגדן ,לתשלום פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה , בטענה כי מדובר באירוע המהווה "תאונת דרכים" על פי הגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים התשל"ה 1975 (להלן "חוק הפלת"ד)

  התובע טוען גם כי לאחר התאונה טופל הוא בבית החולים וולפסון , הושם גבס על רגלו שנברה בתאונה ושוחרר להמשך טיפול , מנוחה ומעקב בבית.

   התובע, פנה אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום דמי פגיעה , בהיות התאונה , בנוסף להיותה תאונת דרכים , על פי גרסת התביעה, גם תאונת עבודה .

 תביעתו של התובע במוסד נתקבלה, המוסד הכיר בתאונה כתאונת עבודה , ושילם לתובע דמי פגיעה .

 התובע לא פנה אל הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בבקשה לקביעת נכות מעבודה , ולא פנה בתביעה לקצבת נכות מעבודה, והעדיף לפנות - עם הגשת תביעה זו - אל בית המשפט הזה בבקשה למנוי מומחה רפואי אורטופדי, בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים (מומחים) 1986 .

 בית המשפט מינה לתובע את ד"ר ישראלי , אשר בדק אותו וקבע בסוף חוות דעתו כי

א-   התובע לא היה כשיר לעבודה למשך 4 חודשים.

ב-    נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 3% בתחום האורטופדי .

   הנתבעות בכתב ההגנה שהוגש על ידן , טענו כי יש לדחות את התביעה של התובע על הסף , יען כי אין מדובר באירוע שההגדרה של " תאונת דרכים " שנקבעה בחוק הפלת"ד  חלה עליו , שכן האירוע לא אירע במהלך " שימוש ברכב ", כהגדרתו בחוק.

  הנתבעות טענו, כי האירוע - אם אירע ,אירע במהלך עבודתו של התובע , ולא תוך כדי שימוש ברכב.  בהמשך התבררה טענת הנתבעות מדוע לא מדובר בתאונת דרכים, שכן התובע - כך נטען- נפגע תוך כדי פריקה ו/או טעינה של סחורה מרכבו .

   התקיימו קדמי משפט, ובגלל מחלוקת על אופי התאונה והאם היא מהווה תאונת דרכים , לא הגיעו הצדדים לידי הבנה בתיק, והתיק נקבע להוכחות בפני .

 בין לבין , יצאה הלכה מלפני כב' בית המשפט העליון  (הלכת אוסם ) אשר הרציו שלה קובע כי אם נפגע אדם במהלך פעולה שחלקים ממנה נכללים באחת החזקות הממעטות כפי שנקבעו בהגדרת המונח " תאונת דרכים" , שכך היתה צריכה להיות מוחרגת מן ההגדרה, אך בה בעת יש בה בפעולה מרכיבים אשר עונים על חלקים אחרים בהגדרה , די בכך כדי לראות באירוע תאונת דרכים .

 בהלכת אוסם היה מדובר באירוע שנגרם במהלך פריקה וטעינה של סחורה ברכב( אשר על פי ההגדרה מוחרגת מן ההגדרה ) אך בה בעת , האירוע אירע תוך כדי ירידה של הנהג מן המשאית,פעולה  הכלולה בהגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", ובית המשפט קבע כי די בכך כי לראות באירוע תאונת דרכים.

 כך שכיום , אין מחלוקת בין הצדדים כי האירוע כפי שתואר ע"י התובע בכתב התביעה , ובתצהירים שהגיש לבית המשפט, אם אכן קרה כך ,מהווה תאונת דרכים .

  הנתבעות הכחישו את עצם אירועה של תאונה כפי שהתובע מתאר אותה ,ומכחישות כי התובע נפגעי אגב שימוש ברכב או באירוע המהווה תאונת דרכים , זאת באופן כללי .

   שאלת האחריות

   הכלל יסודי בדיני הראיות הוא " המוציא מחברו עליו הריאה " . מי שטוען כפי חברו טעונות ומבקש כנגדו סעד , עליו להוכיח את טענותיו במידה המקובלת במשפט האזרחי , קרי ברמת הסתברות העולה על 50% . 

 כלל זה מושרש היטב בכל שיטות המשפט, והוא קיבל ביטוי פורמלי  גם ב ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פד"י כד' (2) לאמור

" נטל השכנוע פירושו כי בעל דין שנשא בו חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט , כך שאם לא ישכיל להוכיחה , תיפול ההכרעה בגינו לרעתו... כאשר הובאו ראיות אך בתום גביית העדויות ושקילתן נשאר ספק בליבו של השופט , יפסוק בית המשפט נגד אותו בעל דין עליו רובץ נטל ההוכחה ועליו לסבול מן הספק "