פסק-דין בתיק א 202134/02

מבוא

1.         המנוח, חלובה משה ז"ל (להלן:"המנוח"), מצא את מותו בתאונת עבודה שארעה ביום 26.10.95 (להלן:"התאונה").

2.         בעת ארוע התאונה, עסק המנוח בקידוח בור לכלונס, באתר הבניה "נוה סביון" שבאור-יהודה (להלן:"האתר"). הקידוח בוצע באמצעות מכונת קידוח מסוג M-250 אשר הורכבה על גבי משאית מסוג מאק (סעיף 4 לתצהיר התובע מס' 2, אלי חלובה, ת/3). במהלך הפעלת מכונת הקידוח, התמוטט קיר החפירה והמפולת גרמה למותו של המנוח.

3.         התביעה הוגשה בעילה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כנגד היזם, החברה הקבלנית וחברת הפיקוח שניהלו וביצעו את העבודות באתר הבניה. כן הוגשו הודעות לצד ג' ולצד ד' (הנתבעים והצדדים השלישיים, יכונו להלן ולשם הקיצור: "הנתבעים").

4.         הנתבעים טוענים כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן:"חוק הפיצויים") ולפיכך, דין התביעה נגדם להידחות.

יצויין כי התביעה הוגשה, בסמוך למועד ההתיישנות והתובעים בחרו שלא להגיש תביעה על פי חוק הפיצויים, כנגד מבטחת השימוש במשאית.

5.         לאור המחלוקת בשאלה האם התאונה, על פי נסיבותיה, הינה בגדר תאונת דרכים, ועל פי החלטת כב' השופט אל-יגון, מיום 17.11.04, פוצל הדיון ונקבע כי שאלה זו, תידון ותוכרע תחילה .

6.         בשלב זה של הדיון, העידו מטעם התובעים; מר דוד בן גיגי, מפקח עבודה באגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשיה והמסחר, אשר מתוקף תפקידו ערך את דו"ח חקירת תאונת עבודה, ת/1 (להלן:"מפקח העבודה"), מר עמוס יעקב, גיסו של המנוח אשר צילם בוידאו את אתר הבניה, יום לאחר התאונה (הקלטת הוגשה וסומנה, ת/2) והתובע מס' 2, אלי חלובה, אחיו של המנוח, שהיה עד לתאונה ולטענתו, נפגע פגיעה נפשית עקב כך (להלן:"התובע").

מטעם הנתבעים, לא הובאו עדים.

המסגרת הנורמטיבית

7.         על פי סעיף 1 לחוק הפיצויים, "תאונת דרכים" מוגדרת כ "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע נגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול בכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו שאו לרכושו של אותו אדם והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה או השימוש ברכב המנועי".

8.         בפסק הדין בענין רע"א 8061/96 עוזר נ' אררט חברה לביטוח ואח', פ"ד נ (3) 532 (להלן: "פרשת עוזר"), מורנו כב' הנשיא ברק כי השאלה האם ארעה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, תבחן בשלושה שלבים;

בשלב ראשון, יש לבחון האם מתקיימת "ההגדרה הבסיסית", דהיינו; האם מדובר "במאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

מקום בו תנאי "ההגדרה הבסיסית", לא מתקיימים במלואם, יש לבחון, בשלב השני, האם חלה אחת "החזקות המרבות" הכלולות בהגדרת תאונת דרכים, בסעיף 1 לחוק.

בשלב השלישי, היה ומדובר בתאונת דרכים, על פי ההגדרה הבסיסית או על פי אחת החזקות המרבות, יש להוסיף ולבחון, האם חלה "החזקה הממעטת" המחריגה  את המאורע מגדר "תאונת דרכים".

האם מתקיימת  "ההגדרה הבסיסית"

9.         שישה הם מרכיבי "ההגדרה הבסיסית": מאורע; שגרם נזק גוף; עקב; שימוש; ברכב מנועי; למטרות תחבורה.

לא ראיתי להכביר מילים בניתוח כל מרכיבי ההגדרה שכן נראה כי ניתן לאמר כבר בתחילה כי בענייננו, לא מתקיימת הדרישה של שימוש ברכב ל"מטרות תחבורה". התאונה ארעה בעת שימוש ברכב, לצורך קידוח בור לכלונס כאשר מנוע המשאית דומם ואין לאמר, על כן, כי בעת ארוע התאונה, נעשה ברכב שימוש ל"מטרות תחבורה".

תחולת החזקה המרבה - "ניצול הכח המכני של הרכב"

10.        החזקה המרבה הרלבנטית בענייננו הינה "מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי".      

11.        בפסק הדין ב"פרשת עוזר", קובע הנשיא ברק: "בהעמידנו אמות מידה פרשניות אלה לנגד עינינו, הננו מגיעים למסקנה כי החזקה החלוטה בעניין "ניצול הכוח המיכני של הרכב" מכוונת לכל אותם המקרים בהם הרכב הוא "רב תכליתי". זהו רכב אשר על פי יעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות - שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית - המנצלות את כוחו המיכני של הרכב. התאונה עצמה נגרמה במסגרת ניצול כוחו המיכני של הרכב להגשמתן של פעולות נוספות אלה, ובלבד שאותה עת "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי" (שם בעמ' 569-570).

בע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי פ"ד נ (3) 661 (להלן:"פרשת קואסמה"), נקבע כי על פי הגדרתה של החזקה המרבה, נדרשים חמישה תנאים לשכלולה ואלה הם: (1) "מאורע"; (2) שנגרם "עקב"; (3) "ניצול הכוח המיכני";   (4) של "הרכב"; (5) בעת הניצול "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".