פסק-דין בתיק א 201210/02

תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "החוק"].

אין מחלוקת כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים, שהינה גם תאונת עבודה, ביום 31.12.01, עת עמדה עם רכבה ברמזור אדם ורכב צד ג' פגע ברכבה מאחור [להלן - " התאונה"]. המחלוקות בין הצדדים נטושות סביב שאלת הנזק.

רקע

1.            התובעת ילידת 20.9.39, בת 62 בעת התאונה. עובר לתאונה עבדה התובעת כסמנכלי"ת בחברת IRB אחזקות בע"מ, על פי חוזה שנתי בר חידוש משנה לשנה, עסקה בשיווק, ארגון וביצוע שירותי טיפול שיניים  למבוטחי כלל חברה לביטוח בע"מ והשתכרה שכר נאה. השכר החודשי הממוצע עובר לתאונה, לפי סיכומי התובעת ותלושי שכר שצירפה [ועליהם אין חולק], עמד על סך של - 19,308 ש"ח  ולפי נתוני המוסד לביטוח לאומי [להלן - " המלל"] על סך של - 19,697 ש"ח.  לאחר התאונה שהתה התובעת בחופשת מחלה [לפי אישורי אי כושר מאושרים על ידי הרופא המטפל] מ - 1.1.02 ועד כולל 10.3.02. התובעת שבה לעבודתה ב - 11.3.02, קיבלה שכר חלקי, אך פוטרה ב - 21.6.02 ומאז אינה עובדת.

2. התובעת אושפזה [אשפוז יום] 3 פעמים במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן. האשפוז הראשון ארך כ - 7 חודשים [7.7.02 - 12.2.03] והאשפוז השני ארך כ - 6 חודשים [החל מ - 5.12.04]. האשפוז השלישי החל ב - 27.12.05 ונמשך לפחות עד 9.2.06 [מוצג ד/3 לתצהיר התובעת]. [להלן - " האשפוזים" או " האשפוז הראשון / השני / השלישי"]. עובדות אלה עלו בתצהיר התובעת ובסיכומיה ולא נסתרו על ידי הנתבעות.

3. מאחר ובעת הרלוונטית לא התקבלו ממצאי נכות מעבודה מהמלל, מינה בית המשפט על פי המנגנון הקבוע בחוק מומחים להערכת נכויותיה של התובעת והשית את המימון הראשוני של שכרם על התובעת. ואילו קביעותיהם:

א.      בתחום א.א.ג. מצא ד"ר יניב כתוצאה מהתאונה עדויות לירידה בשמיעה באוזן שמאל, לפגיעה באוזן הפנימית ולטינטון קבוע. ד"ר יניב העריך את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בגין הטינטון ב - 10% .

ב.      בתחום הנוירולוגימצא פרופ' מלמד כי התובעת נחבלה בתאונה בראשה וסבלה מזעזוע מוח קל. בדיקתה הנוירולוגית של התובעת אצלו הייתה תקינה, ללא עדות לנזק אורגני שרידי וללא הפרעה קוגנטיבית הנובעת ממקור אורגני. המומחה העריך כי בנוסף לתסמונת פוסט - טראומטית [נושא חוות דעתו של המומחה בתחום הנפשי] סובלת התובעת מכאבי ראש כרוניים כתוצאה מהתאונה. על אף שמדובר בתלונה סובייקטיבית מצא פרופ' מלמד חיזוק לקיומו של סבל בטיפולים ובמעקבים שעברה לאחר התאונה. פרופ' מלמד העריך את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בגין כאבים אלה ב - 5%.

ג.        בתחום הנפשי מצא ד"ר פישר כי התובעת סבלה וסובלת כתוצאה מהתאונה מתסמונת פוסט - טראומטית ומהפרעה דכאונית, אושפזה ל - 7 חודשים במעון יום במרפאה לבריאות הנפש, הפרעתה גרמה לסבל ניכר ולירידה תפקודית קשה ביותר ותפקודה הכללי הוערך בעת האשפוז ב - 50% - 60% מתפקודה דרך כלל. מעת שחרורה המשיכה וממשיכה להיות מטופלת  בתרופות נוגדות דיכאון, שינה והרגעה.  ד"ר פישר מאשר את ממצאי צוות המטפלים בזמן אמת. כן מאשר ד"ר פישר את ממצאי האבחון הנוירו - פסיכולוגי שנערך לתובעת בבית לוינשטיין באוגוסט 2003 . באבחון זה נמצאו קשיים בתפקודים ביצועיים ומרחביים, זיכרון מילולי משמעותית מתחת לנורמה, תפקודי קשב וזכירה מאוחרת מתחת לנורמה, קשיי קשב  וחומר חזותי ברמה ממוצעת. ד"ר פישר בדק את התובעת ואת החומרים הרפואיים הרלוונטים ומצא כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הפרעות התובעת לעיל, כי ההפרעות פגעו בכושר עבודתה של התובעת ובהתאמתה החברתית וכי גם בעת הבדיקה, זיכרנוה של התובעת לטווח קצר - פגום . אשר לנכויות זמניות, מצא ד"ר פישר כי בין מועד התאונה לבין שחרורה של התובעת ממעון היום [28.2.03] - עמדה נכותה הזמנית על 25% וממועד זה ואילך התייצבה נכותה הצמיתה על 15%, מהם 5% בגין מצב קודם. אם כך נכותה הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור של 10%. ד"ר פישר לא שינה דעתו וקביעותיו גם לאחר שהופנה במסגרת שאלות הבהרה לאשפוז השני. ד"ר פישר לא נשאל לגבי האשפוז השלישי.

כאן אפרט בנושא מצב קודם לאור המחלוקת בין הצדדים: ד"ר פישר שעיין בחומר רפואי רב שהמציאו לו הצדדים מצא כי בעת ביקוריה של התובעת בעבר במרפאה גסטרו - אנטרולוגית, ב - 27.12.89 ובאוגוסט 1992, אובחנה כלוקה בדכאון שהוסדר עם תרופות נוגדות דיכאון [ואבן, לודיומיל ופרימוניל]. אמנם ד"ר פישר מציין כי אין אזכור של הפרעה דכאונית ואין תיעוד של טיפול או הפנייה לטיפול נפשי ואף התובעת שוללת דיכאון בעבר ואולם - בממצאיו המהותיים, בשורה התחתונה של חוות דעתו, מייחס ד"ר פישר 5% מנכותה של התובעת למצב קודם בתחום הנפשי. התובעת לא ביקשה לחקור את ד"ר פישר על קביעתו זו והקביעה בעינה עומדת.

ד.      אם כך - נכותה הרפואית הזמנית המשוקללת של התובעת בין מועד התאונה ועד שחרורה מהאשפוז הראשון עומדת על 35.875%. זוהי אף הנכות הזמנית לתקופת האשפוז השני, סה"כ 13 חודשים.

ה.       נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת עומדת על 23.05%.

4.         המל"ל הכיר בתקופת אי כושר של 69 ימים [ 1.1.02 - 10.3.02 ] ושילם  לתובעת ב - 14.4.02 דמי פגיעה בשיעור 75% מהכנסתה החודשית עובר לתאונה - סך של 59,091 ש"ח [להלן - " דמי פגיעה"].  ועדה רפואית לנפגעי עבודה ליד המלל העמידה לימים את נכותה הרפואית הזמנית של התובעת על 30% [11.3.02 - 30.6.05] ואת נכותה הרפואית הצמיתה והמשוקללת של התובעת על 19%, מהם 10% בגין טנטון [א.א.ג.] ו - 10% בגין מצב נפשי. הועדה נמנעה מהפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז - 1956. התובעת קיבלה מהמלל במועדים שונים בשנת 2005 מענקי נכות בסך 270,087 ש"ח [לאחר ניכוי קצבת זקנה וביטוח בריאות] [להלן - " מענק נכות"].

5.         אבחן להלן את נזקיה של התובעת לפי אבות הנזק השונים.

נזק מיוחד

6.         הלכה פסוקה היא כי נזק מיוחד חב הוכחה לקיומו ולהיקפו [ע"א 355/80, אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה [2] 800]. יחד עם זאת רשאי בית משפט לפסוק במקרים המתאימים פיצוי בגין נזק מיוחד על דרך האומדן משהונחה תשתית מתאימה, למשל לצרכי הניזוק.

הפסדי השתכרות לעבר

7.         כאן נטושה מחלוקת קיצונית בין הצדדים. המחלוקת מתמקדת בשאלת קיומן או אי קיומן של תקופות אי כושר לאחר תום תקופת אי הכושר שאושרה על ידי המלל. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה איבדה כליל את כושר עבודתה, כי פוטרה עקב כך מעבודתה וכי לימים לא הצליחה למצוא עבודה אף דרך לשכת התעסוקה, אף לא עבודת פקידות או עבודה פשוטה אחרת. הנתבעות טוענות כי לא אושרו או נקבעו לתובעת, לא  על ידי המלל ולא על ידי מומחי בית המשפט, תקופות אי כושר מעבר לתקופה שאושרה על ידי המלל, התובעת נמנעה מהפניית שאלות הבהרה למומחים בעניין זה, התובעת תפקדה היטב ועדיין מתפקדת היטב וכישלונה למצוא עבודה נובע מגילה וממצבה ללא כל קשר עם פגיעותיה בתאונה.

8.         שאלת אי הכושר והשלכותיה של הנכות אינה שאלה טכנית גרידא, אלא בעיקרה שאלה מהותית. לבית המשפט שיקול הדעת להעריך את יכולת התפקוד של התובעת בנסיבותיה, לאחר התאונה וכתוצאה ממנה והוא אינו כבול לקביעות הועדות הרפואיות ליד המלל ולקביעות המומחים מטעמו: כידוע, קביעת הועדה הרפואית ליד המלל לעניין הפעלת תקנה 15 אינה מחייבת את בית המשפט במסגרת סעיף 6ב' לחוק באשר אינה בגדר "קביעת דרגת נכות". אף קביעות מומחי בית המשפט בתחום זה אינן מחייבות את בית המשפט. אדרבא, עליו להפעיל את שיקול דעתו במסגרת הכוחות שניתנו לו. ודאי יפים הדברים כאשר מומחי בית המשפט לא נתנו דעתם על שאלה זו כלל ועיקר. בעניינה של התובעת - אינני רואה מקום לעשות שימוש כלשהו בהימנעות הועדה הרפואית מהפעלת תקנה 15 וודאי שאינני רואה מקום לכבול את שיקול דעתי עקב "שתיקת המומחים" בשאלה זו.

9.         אין ספק שעבודתה של התובעת משך זמן רב עובר לתאונה, חייבה אותה למיומנויות ולכישורים קוגנטיביים גבוהים יחסית, בין היתר לזריזות מחשבתית, לזיכרון  מילולי, מושגי, הן לגבי נתונים קיימים והן לגבי נתוני עבר ובעיקר לקשב וריכוז. מדובר בעבודה ניהולית ומנהלית מהרמה הגבוהה, עבודה מורכבת המערבת יכולת ניתוח והצלבת נתונים כמו גם כישורים גבוהים בתקשורת בין אישית.  אין גם ספק כי התובעת נחנה בכישורים אלה עובר לתאונה, כישוריה אלה הוערכו על ידי מעבידיה והראיה לכך - שכרה הגבוה ותנאי עבודתה. העובדה שהתובעת עבדה במסגרת חוזה אישי, שהתחדש משנה לשנה, והעובדה שהייתה מובטלת בעבר הרחוק, טרם עבודתה הנוכחית [עובר לתואנה] אינן מעלות ואינן מורידות. המעבידה הייתה מוכנה לשלם, ואף שילמה לתובעת שכר נאה תמורת כישוריה הנדרשים והקיימים עובר לתאונה.

10.        ומה אירע כתוצאה מהתאונה? אין לי אלא להפנות לחוות דעתו של ד"ר פישר. התובעת איבדה את כישוריה הדרושים והמובהקים כתוצאה מהתאונה. אצטט פעם נוספת את עיקרי הדברים: " נמצאו קשיים בתפקודים ביצועיים ומרחביים, זיכרון מילולי משמעותית מתחת לנורמה, תפקודי קשב וזכירה מאוחרת מתחת לנורמה, קשיי קשב  וחומר חזותי ברמה ממוצעת.". ממצאים אלה מתייחסים לתקופות אשפוזיה של התובעת, נערכו על ידי המרפאה המאשפזת, אך אומצו במלואם על ידי ד"ר פישר. קביעתו של ד"ר פישר כי בתקופות האשפוז, עמדה נכותה הרפואית הזמנית של התובעת, בתחום הנפשי, על 25% בלבד, אינם עוסקים במשמעות התפקודית של הנכות. לא למותר להדגיש גם את יתר מגבלותיה של התובעת כגון הטנטון וכאבי הראש התמידיים לפי קביעות מומחי בית המשפט.

11.        התובעת לא עשתה לעצמה "הנחות" או "חיים קלים". התובעת בגילה, כפי התרשמותי, הן מהראיות החיצוניות והן מעדותה בפני, הפיקה סיפוק רב מעבודתה עובר לתאונה, בעיקר מעצם העבודה האחראית בגילה ומההכרה בכישוריה ומיכולותיה, כמו גם מהמוטיבציה ומהחיוב שבמאמציה. לא למותר לציין כי אין מדובר בהערכה עצמית סובייקטיבית של התובעת. עינינו הרואות כי המעבידה הכירה בכישוריה ורוותה נחת ותועלת מהם במידה לא פחותה מהתובעת.