פסק-דין בתיק א 20119/04

1.         ביום 27.7.04 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו התחייבה הנתבעת לבצע עבודות אלומיניום בביתם של התובעים.

בסעיף 10 להסכם נקבע כי תמורת העבודה הינו סך של 64,811 ש"ח + מע"מ ( סה"כ 75,828 ש"ח ). בסעיף 11 להסכם נקבעו תנאי התשלום בשלושה תשלומים שווים על סך של 25,276 ש"ח כל אחד.

            במעמד החתימה מסרו התובעים לנתבעת שלושה שיקים, על סך של 25,276 ש"ח כל אחד כמפורט לעיל.

2.         לטענת התובעים, משחזרו לביתם לאחר החתימה על ההסכם, הם הבחינו כי הסכום אותו שילמו לנתבעת גדול בסך של 11,017 ש"ח מהתמורה שסוכמה בין הצדדים ( הפרש הינו סכום המע"מ שהתווסף על העסקה ).

לטענתם, הסכום הכולל של העסקה כפי שנקבה בו הנתבעת הן בעל פה והן בכתב, היה סך של 64,811 ש"ח, על כן, היא הטעתה אותם משגבתה מהם שלושה צ'יקים בסכומים שצויינו לעיל.

3.         באותו היום הודיעו התובעים טלפונית לנציגה של הנתבעת מר יעקב זילברמן על ביטול ההסכם, ובאותו מעמד הורו לו לא לפרוע את הצ'יקים על פי הנטען. למחרת ( ביום 28.7.04 ) שלחו מכתב ביטול אל הנתבעת, ולאחר מכן התנהלו בין הצדדים חילופי התכתבויות.

ניסיונותיהם של התובעים לקבל חזרה את הצ'יקים מהנתבעת לא עלו יפה, ואף הצ'יק הראשון שלהם נפרע על ידי הנתבעת. על כן הם עתרו בתביעה זו לחייב את הנתבעת להשיב להם את מלוא מחיר העסקה סכום של 75,828 ש"ח.

4.         הנתבעת  הכחישה את טענת ההטעיה שהועלתה על ידי התובעים, וטענה כי ההסכם שבו ננקב מחיר העסקה בסך של 64,811 ש"ח + מע"מ, נחתם על דעתם ובהסכמתם של התובעים, כך גם סכומי הצ'יקים שנמסרו על ידם. כן הפנתה להצעת המחיר הראשונה שהועברה לתובעים ובה נרשם במפורש כי הסכומים אינם כוללים מע"מ.

            כן טענה הנתבעת כי ההודעה שבה הודיעו התובעים במפורש על רצונם בביטול ההסכם, נשלחה על ידם רק ביום 1.8.04, ולאחר שהנתבעת השקיעה זמן רב בתכנון העבודה, וזאת לאור דרישת התובעים בזירוז העבודה.

על כן, טוענת הנתבעת כי בנסיבות המקרה, לא קמה לתובעים כל עילה שבדין לביטול ההסכם, וכי הצ'יק שנפרע על ידה בסך של 21,603 ש"ח + מע"מ, אין בו מספיק בכדי לכסות את השכר המגיע לה בגין התכנון שביצעה בשיעור של 15%, ואת הרווח הקבלני המגיע לה מהעסקה בשיעור של 18%.

            יצויין כי במהלך הדיון הביע נציג הנתבעת על רצונו להשיב לידי התובעים את שני הצ'יקים שנותרו בידיו.

5.         ב"כ הצדדים הסכימו למתן פסק הדין לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984, על סמך חומר הראיות הקיים בתיק וסיכומים בכתב.

6.         לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים, הנני מחליטה כלדקמן:

א.      הנתבעת תחזיר לידי התובעים את שני הצ'יקים שנותרו ברשותה, תוך 5 ימים מיום קבלת פסק דין, שאם לא כן, יהיה עליה לשלם לתובעים את תמורת הצ'יקים הנ"ל.

ב.      מתוך הסכום של הצ'יק השלישי שנפרע, תהיה הנתבעת זכאית לקזז סכום כולל של 7,500 ש"ח  ( כ- 10% ממחיר העסקה ) כפיצוי בגין ביטול ההסכם על ידי התובעים, ואת היתרה עליה לשלם לתובעים תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, תישא יתרה זו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

7.         בשולי פסק הדין ועל אף העדר חובת הנמקה, ברצוני לציין כי טענת התובעים ולפיה שילמו סך של 11,017 ש"ח ביתר עקב הטעיית הנתבעת, אינה מתקבלת על הדעת, הן לפי שורת ההגיון ומבחן השכל הישר, והן לפי תוכן המסמכים עליהם חתמו התובעים ( ההסכם, הצעת המחיר והצ'יקים), וכי עסקינן לכל היותר, בטעות בכדאיות העסקה שהתגלתה לתובעים לאחר החתימה על ההסכם ולאחר שמסרו את הצ'יקים לידי הנתבעת, טעות שאינה מקנה להם עילה לביטול ההסכם על פי חוק החוזים ( חלק כללי ).

מאידך, אין מחלוקת כי למחרת החתימה על ההסכם, נודע לנתבעת על כוונת התובעים להקפיא את ביצוע העסקה ( נספח ט' לכתב ההגנה ), על כן היה על הנתבעת להקטין את נזקיה  ולא להמשיך בביצוע התכניות כפי שנטען על ידה, ובנסיבות המקרה, פיצוי בהיקף של 10% מערך העסקה, נראה לי צודק והולם. עוד אציין כי הפיצוי בגין הפסד רווח קבלני הינו בבחינת נזק מיוחד המחייב הוכחה, והוא לא הוכח בענייננו.

8.         בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו.  

ניתן היום ט"ו בטבת, תשס"ו (15 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.