פסק-דין בתיק א 2003/05

1.       בפני תביעה לפיצויים בשל נזק גוף. גדר המחלוקת העיקרית היא האם האירוע גורם הנזק הוא תאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על נסיבות התאונה אין חולק.  ביום 18.12.02 בשעה 05:00 בבוקר הגיע התובע, נהג ב"אגד", לחניון האוטובוסים של "אגד" בטבעון, עלה לאוטובוס בו התעתד לנהוג, הדליק אורות והכין את האוטובוס לנסיעה, על ידי הכנת הטכוגרף, הצבת תיבת הכרטיסים והעודף במקומן, והנעת האוטובוס. בעודו יושב במושב הנהג, עלה על האוטובוס נהג אחר ששמו מיכאל גולד אשר נטל מידי התובע דיסקת טכוגרף לשימושו. בירידתו של גולד מהאוטובוס, נפל על הארץ. התובע ירד מייד על מנת לסייע לחברו ונפל גם הוא. התובע הובא לטיפול בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן כי הוא סובל מפגיעה בקרסול ימין. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור 5% החל מיום 01.08.03.

2.       לטענת התובע התאונה מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). בסעיף 1 לחוק מוגדרת תאונת דרכים כ מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. כאשר שימוש ברכב מנועי מוגדר כדלקמן:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;

אין חולק כי גם אותה ירידה בכלולה בהגדרת תאונת דרכים דורשת שימוש למטרות תחבורה. התובע טוען שנסיבות התאונה עולות כדי תאונת דרכים כמשמעותה בחוק מכיוון שהתאונה התרחשה בעת ירידתו מן האוטובוס, למטרות תחבורה. לטענת התובע, בהתאם להלכה הפסוקה אין הכרח שיתקיים מגע פיסי בין הנתבע לרכב לצורך קביעה כי הפגיעה באה בעטיו של מאורע המהוה שימוש למטרות תחבורה. כמו כן טוען התובע כי תנופת הירידה היוותה גורם ממשי בנפילתו של התובע, ולפיכך אף אם יקבע כי נותק המגע הפיסי בינו לבין האוטובוס הרי מדובר בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. טענה זו סומך התובע על האמור בת"א 1587/79 אשקר נ' קרנית.

3.       לטענת הנתבעות, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואבנר- איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, אין מדובר בתאונת דרכים משום שירידתו של התובע מן האוטובוס לא היתה למטרות תחבורה. לטענת הנתבעות, מכיוון שהתובע ירד מן האוטובוס במטרה לסייע לחברו שנפל, לא נכנסת ירידתו לגדר שימוש ברכב למטרות תחבורה ולפיכך יש לדחות את תביעתו.

4.       בת"א 13919/98 גל יוסף נ' ש.ה.ב בע"מ, סקרתי את עמדת הפסיקה לעניין הגדרת השימוש התעבורתי ברכב לצורך הכרעה בשאלה האם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים חל על פגיעה שנפגע נהג אוטובוס מדלת תא המטען של האוטובוס בשעה שניקה את פנים התא. וכך כתבתי:

המבחן שנקבע ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט לשימוש למטרות תחבורה הוא כאשר הוא בגדריו של סיכון תעבורתי אשר ייעודו התעבורתי של הרכב גורם. ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר נדון מקרה שבו הנהג עלה למשאית כדי ליטול ממנה מצת ומעד ביוצאו מן המשאית. בית המשפט קבע שפגיעתו של התובע ארעה עקב התממשות סיכון שאינו תעבורתי, כי העובדה שהוא נפל דווקא מן הרכב ולא במקום אחר היא אקראית ולא נבעה מהשימוש ברכב ומהסיכון שהוא יוצר. זה פסק דין שהביא לאמירה שהבחנות דקות אינן רצויות. בע"א 542/94 הנ"ל שבו בחן בית המשפט המחוזי בחיפה גם את דבריו של פרופ' אנגלרד בעדכון לספרו לאחר תיקון 8, נדחה על ידי בית המשפט המחוזי המבחן המוצע של הכרחיות השימוש לנסיעה, ונקבע כי יש לבחון את השימוש בכל מקרה על פי הקשר העניני לנסיעה ברכב הן מבחינת מהותו של ענין והן מבחינת סמיכות הזמנים. זה היה מקרה שבו נקבע כי הנחת קרטון בתא המטען היא שימוש למטרת תחבורה. בע"א 4052/98  (חי') שאהין נאהי נ' הפניקס דינים מחוזי כו (9) 431 נדון מקרה שבו אדם התניע את רכבו, נזכר ששכח את ארנקו וביקש לצאת מרכבו, ותוך כדי יציאה הסתבכה רגלו בחגורת הבטיחות והוא נפל. נקבע כי העליה לרכב היתה למטרת תחבורה ונוצר רצף שבסופו היה אמור הנהג להתחיל את הנסיעה. לכן הפגיעה היתה בתוך שימוש תעבורתי.

על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, נראה לי שנקיון פנים הרכב (להבדיל אם היה מדובר בנקיון שמשת הרכב) במקרה שלפני אינו שימוש למטרת תחבורה, לא מבחינת מהותה של הפעולה שהיא יותר פעולה שיווקית, על מנת שיהיה נעים לנוסעים בתוך הרכב, והן מבחינת סמיכות הזמנים בינה לבין הנסיעה שאחריה, כאשר הנסיעה שאחריה שבה ישתמשו בתא האיחסון תהיה יומיים לאחר מכן, והן מבחינת מקום הביצוע של הפעולה, שהוא מוסך הנתבעת, כפי שאישר קצין הבטיחות מטעם הנתבעת, תוך כדי סטייה מנתיב הנסיעה מחדרה לביתו של הנהג בקריות. הסיכון שהתממש אינו סיכון של נסיעה או הכנה לנסיעה אלא סיכון של טיפול ברכב בעודו חונה. אציין, כי למסקנה דומה הגיע גם בית משפט השלום בקרית גת (סגן הנשיא השופטת ברקאי) בת"א 934/95 אבו סבית נ' אבו סבית דינים שלום יב 921. אני קובע, איפוא, כי השימוש ברכב המנועי במקרה שלפני לא היה למטרת תחבורה.

כאמור לעיל המבחן שנקבע ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט לשימוש למטרות תחבורה הוא כאשר השימוש הוא בגדריו של סיכון תעבורתי אשר ייעודו התעבורתי של הרכב גורם. כמו כן קובע הנשיא ברק כי:

אחד משימושי הלוואי התעבורתיים לרכב למטרת נסיעה הוא בכניסה או ביציאה מהרכב במהלך הנסיעה או בסיומה. על כן נזק גוף הנגרם עקב כניסה לרכב או יציאה ממנו, הוא נזק הנגרם עקב שימוש ברכב "למטרות תחבורה".

5.       לאור האמור יש לבחון את פעולת התובע בכדי לקבוע האם כניסתו ויציאתו מן הרכב היו חלק ממהלך הנסיעה. לצורך בחינה זו מפנה התובע לשני מבחני עזר שנקבעו בפסיקה שהם מבחן סמיכות הזמן ומבחן סמיכות המרחק. מבחינת המרחק, אין חולק כי התובע כשל בעת ירידתו במדרגות של האוטובוס עצמו, ומבחינת הזמן, טוען התובע כי ירד מן האוטובוס לאחר הכנות שערך בו לצורך הנסיעה, בעוד הרכב מונע. כדבריו (עמ' 10):

ש.      אני מבין שביום הארוע של התאונה התחלת את יום עבודתך בחמש בבוקר.

ת.       כן.

ש.      באותו זמן עוד היה חושך בחוץ.

ת.       כן.

ש.      ספר את סדר הפעולות שעשית מהרגע שהגעת לחניון האוטובוסים בטבעון עד הרגע שבו נפלת.

ת.       הגעתי לחניון, דבר ראשון נכנסתי, הדפסתי כרטיס שהגעתי לעבודה. הוצאתי דף שיבוץ איזה סידור אני עושה, באיזה מכונה אני עובד ויצאתי לכיוון החניון, לכיוון האוטובוס שלי. פתחתי דלת קדמית, נכנסתי פנימה, פתחתי מפז.

ש.      מה זה.

ת.       זה פותח את כל החשמל, כל המערכות באוטובוס. הנעתי את האוטובוס, הדלקתי אורות בפנים, עשיתי בדיקה ביטחונית, הלכתי עד סוף האוטובוס מבפנים ו התיישבתי על הכסא. הוצאתי טכוגרף , זה דיסקית נסיעה שאנחנו חייבים, מילאתי את כל הפרטים, שמתי אותה בתוך השעון, הוצאתי את הצבת, את הפסנתר.