פסק-דין בתיק א 198891/02

1.         התובעים הינם יורשיו בחלקים שווים של אביהם המנוח  - יוסף שוקרון ז"ל, אשר נפטר ביום 5.12.01 (להלן: "המנוח").

המנוח עבד אצל הנתבעת 3 (להלן:"המעבידה") כנהג מוביל חומרים מסוכנים. בהתאם לתנאי העבודה, הפיקו הנתבעות 1 ו- 2 (להלן:"חברות הביטוח") פוליסת ביטוח חיים משתתפת ברווחים שהינה פוליסה לביטוח קולקטיבי לכל עובדי המעבידה וזאת לבקשת העובדים והמעבידה יחדיו.

2.         בעקבות פטירתו של אביהם, פנו התובעים לחברות הבטוח על מנת שאלה תשלמנה להם את דמי התגמולים המגיעים לפי תנאי הפוליסה. חברות הביטוח שילמו לתובעים סך של 392,942 ש"ח (נכון ל- 25.6.02) כסכום שאינו שנוי במחלוקת. את היתרה המגיעה לטענת התובעים, סירבו חברות הבטוח לשלם, מאחר ולטענתן דמי הביטוח החודשיים ששולמו, עובר לפטירתו של המנוח, היו נמוכים יותר והגיעו כדי תשלום תגמולים בסכום ששולם ואינו שנוי במחלוקת ולא מעבר לכך.

התובעים טוענים כי במקום הפרשות ממשכורת חודשית של 4,500 ש"ח כנקוב וכמתחייב בפוליסה, מצאו התובעים כי הופרשו סכומים נמוכים יותר ובמקום לקבל דמי תגמולים גבוהים קבלו דמי תגמולים נמוכים.

התובעים טוענים כי שכרו החודשי של התובע היה בסך 8,278 ש"ח בגין חודש ספטמבר 2001, סך 7,488 ש"ח לחודש אוקטובר 2001 וסך של 7,786 ש"ח לחודש נובמבר 2001 ולכן אם לא העבירה המעבידה את מלוא דמי הביטוח לפי גובה משכורתו של התובע, הרי שלטענת התובעים המעבידה חייבת לשלם סכום זה במישרין או באמצעות תשלום דמי הביטוח החסרים לחברות הביטוח ואלה צריכות להעביר את דמי התגמולים לתובעים.

התובעים טוענים כי הנתבעים לא יידעו את המנוח מדי חודש בחודשו אודות היחס שבין גובה משכורתו לבין גובה דמי הביטוח שהועברו לחברות הביטוח, לא הודיעו לו על הקטנת סכומי הביטוח ולא נהגו כפי  שחברת ביטוח סבירה היתה פועלת.

            התובעים טוענים כי סכום דמי התגמולים הנקוב בפוליסה הינו 567,097 ש"ח ובכך יש לראות הודאה של  חברות הביטוח שזה סכום דמי התגמולים המגיעים להם, ואף אם הנתבעים מעלים טענה של טעות בפוליסה, אין לאפשר לנתבעים לחזור מהודאתם, במיוחד כאשר התובע לא קיבל פוליסה חדשה מתוקנת.

3.         חברות הביטוח טוענות כי הצעת הביטוח שהציע התובע לחברות הביטוח הינה בסכום של ביטוח חיים לפי שכר חודשי בסך 3,000 ש"ח ובגין אובדן כושר עבודה לפי שכר חודשי של 4,500 ש"ח, אולם הפוליסה הוצאה בטעות על בסיס משכורת חודשית בסך 4,500 ש"ח הן בגין ביטוח חיים והן בגין אובדן כושר עבודה ולא כפי שהסכימה המעבידה.

מכל מקום בהיות פוליסת הביטוח צמודת שכר והואיל והועברו לחברות הביטוח דמי ביטוח חודשיים נמוכים יותר מאשר דמי הביטוח הנגזרים משכר של 4,500 ש"ח, לכן, בכל מקרה, אין התובעים זכאים לסכום הגבוה מזה הנגזר מההפרשה של דמי הביטוח ששולמו בפועל והמתאימים לדמי התגמולים ששולמו לתובעים ושאינם שנויים במחלוקת.

4.         המעבידה טוענת כי בהיותה מעבידתו של המנוח והמחלוקת היא בעניני שכר והטבות שהגיעו למנוח, אין לבית המשפט סמכות לדון בתביעה נגדה, אלא לבית הדין האזורי לעבודה.

באשר לטענת העדר הסמכות לדון בתביעה כנגד המעבידה משיבים התובעים, כי צרוף המעבידה בא אך ורק עקב טענת ההגנה של חברות הביטוח, כי לא הופרשו להן מלוא דמי הביטוח עקב מעשיה ומחדליה של המעבידה, ועל מנת שהתובעים לא ייותרו וידיהם על ראשם עם תדחה התביעה כנגד חברות הביטוח. בכוונתם למנוע פיצול בין שתי ערכאות שונות, אשר כל אחת מהן יכול ותגיע להכרעה סותרת, לכן הגישו התביעה גם כנגד המעבידה. לטענת התובעים יש לראות את המקרה כבא בשערי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 הקובע " ובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין ואף הענין שבשאלה הוא בסמכותו היחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר".

המעבידה טוענת  ובדין טענתה, לחוסר סמכות לבית המשפט השלום לדון בתביעה של התובעים כנגד המעבידה, שכן עילת התביעה כנגד המעבידה מבוססת על יחסי עובד ומעביד ועילה זו נתונה לסמכותו היחודית של בית הדין לעבודה.  הלכה זו מושרשת מימים ימימה ובאה לאחרונה לידי ביטוי בע"א 2618/03 (פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נגד נחום ליפקונסקי ואח' (לא פורסם) לפיה, כאשר חלק מהעילות הנטענות נמצאות בסמכות יחודית של בית הדין לעבודה וחלק אינן בסמכותו, אין מנוס אלא לפצל את התביעה האחת בבית הדין לעבודה והאחרת בבית המשפט המוסמך.

במקרה זה מן הראוי, כהסכמה דיונית ולא כדין מחייב, כי הליך אחד ימתין לגורלו של ההליך האחר. במקרה דנן  מאחר וההליך בפני כבר נידון בבית משפט השלום, מן הראוי כי ימתין בית הדין לעבודה להכרעה ואז יחל הדיון בתביעת התובעים כנגד המעביד.

5.         כאמור בחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 עילת התביעה לתשלום תגמולי הביטוח הינה כלפי המבטחת בלבד ואילו התביעה כנגד המעבידה הינה אך ורק בגין הסכומים שהיה על המעבידה להעביר לחברת הביטוח ולא עשתה כן. העילה כנגד המעבידה הינה בסמכות בית הדין לעבודה בלבד (ראה רישא לחוק הגנת השכר וסעיף 19 לאותו חוק).

לא הוכח בפני כי המעבידה לא הפרישה את הסכומים הראויים, באשר על פי הרשימה המצורפת לפוליסה ושעליה נסמכים התובעים, המעבידה הפרישה את הסכומים שהתחייבה בגין פיצויי פרישה ותגמולים ואילו המנוח נשא בתשלום דמי הביטוח בגין התגמולים וכן דמי הביטוח עבור כיסוי למקרה אובדן כושר ומוות כאשר דמי ביטוח אלה שולמו וולונטרית על ידי התובע ועל חשבונו.

6.         ביום 25/12/00 חתמו המנוח והמעבידה על הצעת ביטוח (ת/3), ממנה עולה כי המנוח ביקש לרכוש מהנתבעת ביטוח "שלב" על בסיס שכר יסודי בסך 4,500 ש"ח לחודש וביטוח יסודי בגין בסיס שכר של 3,000 ש"ח לחודש (ת/3).

הפוליסה כפי שהוצאה בפועל על ידי חברות הביטוח, נקובה בה משכורת חודשית של 4,500 ש"ח לחודש הן לגבי ביטוח שלב והן לגבי הביטוח היסודי, למרות שבהצעת הביטוח, שחתם עליה המנוח, בסיס השכר לביטוח היסודי נקוב סך 3,000 ש"ח בלבד.

משרד סוכן הביטוח הבחין בטעות ובתאריך 13/2/01, לפי פניית סוכן הביטוח מיום 12.2.01 (נ/4), לאחר שהופנתה תשומת ליבן של חברות הביטוח לטעות בפוליסה שהוצאה, תוקנה הפוליסה (נ/5) והותאמה בדיוק להצעת הביטוח, דהיינו, ביטוח שלב לצורך אובדן כושר לפי סך 4,500 ש"ח וביטוח יסודי - ביטוח חיים - על בסיס שכר של 3,000 ש"ח לחודש. (ראה עדות הגב' פרג' עמ' 10 לפרוטוקול).

התובעים הגישו בקשה לקבלת סכום הביטוח היסודי בשל פטירת המנוח ולפי סעיף 1 לנספח 1223 לפוליסה  הנושא כותרת " התנאים הכללים לביטוח הוני  צמוד שכר -  משתתף ברווחי תיק השקעות" :

סכום הביטוח היסודי הינו: " סכום ביטוח למקרה מוות כפי שיחושב מידי חודש והמבוסס על הפרמיה ששולמה ובהתחשב בגילו של המבוטח במועד עריכת החישוב, ובהתאם לטבלה א' המצורפת בסוף נספח זה."

החישוב שבוצע על ידי חברות הביטוח הינו של דמי התגמולים לפי דמי הביטוח החודשי בכל חודש ממועד הוצאת הפוליסה ועד למועד פטירת המנוח וזאת בהתאם לדמי הביטוח ששולמו בפועל והמופיעים בתדפיס סכומי הבטוח (נ/7)