פסק-דין בתיק א 198523/02

מבוא

1.         בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 347,500 ש"ח, בגין השלכת מטלטלין של התובעת מדירה ששכרה מהנתבע 1.

2.         התובעת שכרה דירה מהנתבע 1 ( להלן: "אדר") ברח' בילטמור 5, תל אביב, לפי חוזה שכירות מיום 14.7.1998. ביום 3.5.2001 נסעה התובעת לאתונה. קודם לנסיעתה היא ביקשה מהנתבע 2 ( להלן: "סייג"), אשר לטענתה היה מאהבה לשעבר, להשיב את החזקה בדירה לאדר. ביום 6.5.2001 נפגשו בדירה אדר, סייג ומנהל החשבונות ששון כזם שסייע לאדר בניהול חשבונותיו. נחתם מסמך גמר חשבונות ובו אישר אדר כי התובעת שילמה את דמי השכירות. עוד כתב אדר באותו מסמך כי:

 " יש לפנות את כל הספרים וכל הדברים האישיים וגם את הפסנתר עפ"י הוראה של מר אדר."

הכוונה היתה לספרים ופריטי רכוש אישיים של התובעת, שנותרו בדירה בתוך שמונה או תשעה ארגזים.

3.         התובעת לא פינתה את הארגזים מן הדירה. על כן, ביום 21.5.2001 כתב ששון כזם, בשמו של אדר, לסייג, את הדברים הבאים:

" אנו מנסים לתפוס אותך בטלפון כבר מס' ימים ... הדירה הושכרה לדייר חלופי ... מה לעשות בכל הספרים והפסנתר. הדיירים החדשים אינם נכנסים לדירה לפני שנפנה את הנ"ל."

ביום 29.5.2001 שלח אדר דרישה בכתב אל סייג, ובה כתב:

            " עדיין לא קיבלתי תשובתך לפקס ששלחתי לך מ 21.5.01 בנידון: דברי השוכרת ברח' בילטמור בת"א. עלי למסור הדירה לשוכר חדש. השוכר אינו מעונין להחזיק במטלטלין הישנים. ב 31.5.2001 יבואו מובילים לסלק את המטלטלין."

4.         בסופו של דבר, משלא פונו הארגזים מן הדירה, הסכים אדר לדרישת השוכרים החדשים להביא סבל אשר יפנה אותם מן הדירה. הארגזים אכן פונו וככל הנראה הושלכו במקום כלשהו, ולא נמצאו מאז.

5.         התובעת טוענת כי באופן זה הושלכו לפח האשפה יצירות שונות שכתבה ואשר לא פורסמו ברבים, וכן 500 עותקים של ספרים פרי עטה, 250 ספרי קריאה, מחשב, בגדים, תמונות קיר, קלטות, מכתבים אישיים ומסמכים משפטיים ( להלן: "המטלטלין"). היא דורשת פיצוי מהנתבעים בגין הנזק שנגרם לה מחמת השלכת המטלטלין. לדבריה, על פי ההסכם בינה לבין אדר, התחייב אדר לאחסן את המטלטלין בדירה בתמורה לקבלת הפסנתר והמזרן שלה, שנותרו בדירה. כמו כן היא טוענת כי בשיחת טלפון מאתונה היא ביקשה מאדר לדאוג לאחסון חפציה על חשבונה. באשר לסייג, טוענת התובעת כי נרקמה קנוניה בינו לבין אדר לשם סילוק והשמדת חפציה. בכתבי התשובה שהגישה לאחר הגשת כתבי ההגנה של הנתבעים, העלתה התובעת, שניהלה את התביעה בכוחות עצמה, שלל טענות משפטיות לביסוס התביעה, תוך הפנייה לדברי חקיקה שונים, בהם פקודת הנזיקין, חוק השכירות והשאילה, חוק העונשין, וחוק המתנה.

6.         אדר טוען כי סייג הודיע לו שניתן להשליך את המטלטלין לפח האשפה, וכי למרות זאת המתין מספר חודשים קודם שעשה כן. הוא כופר מכל וכל בטענה כאילו התחייב כלפי התובעת לשמור על המטלטלין.

7.         סייג טוען כי אמר לאדר שלפני השלכת המטלטלין מהדירה, צריך אדר לבוא בדברים עם התובעת ביוון, ואף מסר לו את מספרי הטלפון שלה. הוא כופר בטענה כי היה חייב לשמור על המטלטלין עבור התובעת.

8.         השאלות הטעונות הכרעה הן האם התחייב אדר כלפי התובעת לאחסן את חפציה; האם אדר היה מחוייב לשמור על המטלטלין מכח חוזה השכירות; האם התובעת ידעה על כוונתו של אדר להשליך את המטלטלין; האם סייג אישר לאדר להשליך את המטלטלין; האם אדר ביצע עוולה של גזל כלפי התובעת בהשלכת המטלטלין; האם לסייג היתה חובה כלפי התובעת לשמירת המטלטלין ומהי משמעותו של כתב הויתור עליו חתמה התובעת כלפי סייג; מהו שיעור הנזק שנגרם לתובעת והאם ניתן לייחס לה אשם תורם.

האם אדר התחייב כלפי התובעת לאחסן את חפציה

9.         התובעת טוענת בכתב התביעה המתוקן כי בשיחת טלפון בינה לבין אדר, לאחר שכבר שהתה ביוון, הוא הסכים לאחסן את חפציה בתמורה לקבלת הפסנתר והמזרן שהיו בדירה. אין בידי לקבל טענה זו, מחמת מספר טעמים:

(א)        בתלונתה למשטרה מיום 19.7.2002 (נספח 8 לכתב התשובה) טענה התובעת כי כאשר ביקשה בשיחת הטלפון מיוון כי אדר יאחסן את חפציה, שבוע לאחר מסירת מפתחות הדירה לידיו, הוא סירב לכך ואמר לה כי בכוונתו להשליך את המטלטלין. טענה עובדתית זו עומדת בסתירה גמורה לטענה המופיעה בכתב התביעה. משמע, לא היה כל הסכם או הבטחה מצידו של אדר.

(ב)        כבר במסמך גמר החשבונות שנחתם ביום 6.5.2001 גילה אדר את דעתו המפורשת כי יש לפנות את המטלטלין מהדירה, לרבות אותו פסנתר שכביכול, לטענת התובעת, קיבל בתמורה להסכמתו לשמור על המטלטלין. גם במכתבים מאוחרים יותר, חוזר אדר ודורש את פינוי המטלטלין מהדירה.

(ג)         אין כל הגיון לייחס לאדר הסכמה להפוך את הדירה למחסן של התובעת, בלא לקבל בגין כך תמורה של ממש. בסופו של דבר, מדובר בדירה שנועדה להשכרה, ויש להניח כי השוכר הסביר לא יסכים שבדירה יאוחסנו לא פחות משמונה ארגזים של שוכר קודם, בלא מגבלה של זמן. התובעת עצמה הודתה כי הפסנתר שלשיטתה היה אמור להיות חלק מן התמורה בגין אחסון החפצים (יחד עם מזרן משומש) הוא " סתם גרוטאה של 1,000 ש"ח." (ע' 10 לפרוטוקול). וכן: " אני יודעת שזה נשמע משונה...". (שם)

(ד)        קיימות סתירות בגירסתה של התובעת לענין נסיבות כריתת ההסכם. בכתב התביעה היא טענה כי הסכמתו של אדר ניתנה בעת ששהתה ביוון ואילו בעדותה טענה כי היה זה לפני נסיעתה.

מכאן מתבקשת המסקנה כי אדר לא התחייב כלפי התובעת לשמור על חפציה באותה שיחה טלפונית.