פסק-דין בתיק א 198056/02

מבוא

1.                   התובע, יליד 1970, הגיש תובענה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: " החוק"), לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לו לטענתו בתאונת דרכים מיום 27.4.01.

2.                   הנתבעת כפרה בכתב-הגנתה בגרסתו העובדתית של התובע וטענה כי לא נפגע, כפי שנטען על-ידו.

3.                   בישיבת קדם-המשפט הוחלט לפצל את הדיון  כאשר ראשית תידון שאלת החבות.

גרסת התובע וטענותיו

4.                   התובע, טוען כי נפגע בתאונת פגע וברח בקלנסוואה שעה שבהיותו הולך רגל, פגע בו מאחור רכב, אשר פרטיו ופרטי נהגו אינם ידועים (להלן: " התאונה"). מכאן תביעתו את קרנית.

5.                   התובע פונה באמבולנס לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, כשהוא סובל מפגיעות אורטופדיות ונוירולוגיות בראש, בלחי, בידיים, בברכיים ובעמוד השדרה.

התובע לא איבד הכרה. הוא נבדק, קיבל טיפול ושוחרר להמשך מעקב רופא אורטופד ורופא משפחה.

טענות הנתבעת

6.                   הנתבעת הכחישה קיומה של תאונת דרכים כאמור בכתב התביעה, וטענה כי אם נפגע התובע, היה זה  כאשר רכב על קטנוע שנמצא בבעלותו אך מבלי שהיה לו ביטוח חובה תקף.

7.                   לאור טענת הנתבעת כי התובע בדה את נסיבות אירוע התאונה, הוצא צו המורה לתובע להגיש בתצהיר את מספרי כלי הרכב שהיו ברשותו אי פעם; וכן צו המורה לאבנר - איגוד נפגעי רכב בע"מ, לאשר במסמך אם קטנוע מסוג סאן-יאנג מספר רישוי 4456301 (להלן: " הקטנוע"), בוטח בביטוח חובה בשנת 2001.

דיון

8.                   התובע סמך את טענתו, לפיה נפגע בתאונת פגע וברח בנסיבות האמורות בכתב תביעתו, על עדותו בלבד. עדותו של אחיו של התובע באשר לנסיבות התאונה, הינה עדות מפי השמועה (ס' 2 לתצהירו - ת/4), ואילו התעודות הרפואיות (תעודת מד"א - נ/22, אישור  האמבולנס ותעודת חדר מיון- נספחים ב' ו-ג' לתצהיר התובע - ת/3), המכונות על ידי ב"כ התובע בסיכומיו, אובייקטיביות, הינן למעשה תיעוד של גרסת התובע כשעה וחצי לאחר קרות התאונה. לפיכך, ככל שעסקינן בנסיבות התאונה, מהוות אף הן עדות שמיעה מפי התובע ו/או אחיו, משמע, מותירות אותנו עם עדותו היחידה של התובע.

9.                   בקבלו תביעה על סמך עדות יחידה של בעל דין, על בית-המשפט לנמק מדוע בחר להאמין לתובע, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971.  הלכה פסוקה היא, כי אין די באזהרה עצמית של השופט כי בפניו עדות יחידה כאמור (וראה גם י' קדמי, על הראיות , חלק שלישי (תשס"ד-2003), ע' 1242 ואילך).

הערכת עדות התובע

10.               התובע לא הותיר רושם אמין במיוחד. עדותו מאופיינת בחוסר מהימנות ובאמירות סותרות הן לעניין נסיבות התאונה והן בנקודות נוספות המלמדות על נטייתו של התובע שלא להקפיד באמירות  אמת. להלן יובאו עיקרי הדברים:

11.               התובע פרט בתצהיר עדותו הראשית (ת/3) את נסיבות התאונה ופינויו לבית החולים (שם, ס' 2,3). בתעודת חדר המיון מיום התאונה (ת/3), צוין כי התובע " זוכר הכול, ללא איבוד הכרה. ללא בחילות, ללא הקאות". לעומת זאת, על-פי תעודת מד"א (נ/22), לא ברור מי מסר את פרטי נסיבות התאונה, שכן שם צוין כי התיעוד נערך: " לדברי אחיו של הפצוע". יתר על כן, בהודעתו למשטרה, שנמסרה כעבור ארבעה ימים, ביום 1.5.01 (נספח א'     לת/3), אמר התובע כי " מאז [פגיעת הרכב - ח.ו.ו.] אני לא זוכר כלום והתעוררתי בבי"ח מאיר כ"ס". ובהמשך, ציין התובע, בעת שפנה לחדר המיון בשנית, ששה ימים לאחר התאונה, כי " היה איבוד הכרה בתאונה" (נ/21). אף במכתב ההפניה של ד"ר ורבר מיום 7/5/01 (נ/26), מסר התובע כי " לא זוכר דבר מהתאונה (לא כפי שצוין בדו"ח חדר המיון)...והקיא פעם אחת אחרי התאונה".

12.               עינינו הרואות כי התובע סותר עצמו. או שזכר את פרטי התאונה ולא היה איבוד הכרה כפי שהצהיר או שאיבד הכרה ולא זכר דבר כפי שהעיד לאחר התאונה. תגובת התובע כשהתבקש לספק הסבר לסתירות אלה בחקירתו הנגדית הייתה על דרך התנהגותו באולם, וכפי שנרשם מפי " התובע מתלונן על כאבים בצד ימין וסחרחורת ולאחר מכן מתיישב" (ע' 2 לפרוטוקול). לאחר שניסה לספק הסברים מעורפלים, השיב התובע " אני לא זוכר כלום...את רוב הדברים לא זכרתי", וזאת כאמור בניגוד מוחלט לאמור בתצהיר.

13.               התובע טען עוד, כי הוא מכיר את רוב תושבי הכפר "בDנים" (ע' 4 לפרוט'). עם זאת, הצהיר כי לא הכיר אף לא אחד מכל האנשים אשר הקיפו אותו לאחר התאונה וזאת, בסמוך למסגד, בשעת תפילת יום השישי. לפיכך נותרו עדים לכאורה אלה, באלמוניותם.

14.               על פי דבריו של התובע חלפה כשעה וחצי מאז רגע התאונה ועד להגעתו ע"י האמבולנס, לבי"ח "מאיר" בכפר-סבא. משך זמן זה נותר תמוה והתובע לא טרח להביא מי מאותם עדים אלומים על מנת שיפזר עננה זו.