פסק-דין בתיק א 196089/02

כללי

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1935, בעת ניסיונה לכבות אש שהוצתה  ביום 6.6.98 על ידי הנתבע 1  (להלן: " מושיאב") בחצרו והתפשטה לחצר הבית בו התגוררה במועד הרלוונטי, ביתו של בנה, סרגיי שחף ( להלן: " סרגיי") ביישוב מגדלים שבשומרון.

2. התביעה הוגשה כנגד מושיאב וכנגד הנתבעת 2 (להלן: " שיכון ופיתוח") ומבטחתה, הנתבעת 3 (להלן: " המגן"), בטענה כי גם שיכון ופיתוח אחראית במחדליה, כבעלת או מחזיקת שטחים במקום, לארוע. מושיאב הגיש הודעות צד שלישי כנגד שיכון ופיתוח, כנגד סרגיי,  כנגד כלל חברה לביטוח  בע"מ (להלן: " כלל"), כנגד הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביהודה ושומרון (להלן: " הממונה") וכנגד ההסתדרות הציונית העולמית (להלן: " ההסתדרות"). שיכון ופיתוח  והנתבעת 3 הגישו הודעת צד שלישי כנגד מושיאב, כנגד סרגיי ורעייתו במועד הרלוונטי, אלכסנדרה שחף (להלן: " אלכסנדרה"), כנגד הממונה וכנגד ההסתדרות. ההסתדרות, מצידה, שלחה הודעת צד רביעי כנגד סרגיי, מושיאב, שיכון ופיתוח וכן כנגד מגדלים אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ (להלן: " מגדלים"). הממונה לא נטל חלק בדיונים בתיק ויאמר מיד כי למרות שלא הוגשה הודעה פורמלית לבית המשפט ממי מהצדדים  על מחיקת ההודעה כנגד הממונה, הרי שהמודיעים כנגד הממונה לא טענו כל טענה בתצהיריהם וגם לא בסיכומיהם על אחריות הממונה לאירוע ויש לראות את כל הטענות בהודעות כלפי הממונה כטענות שנזנחו. ההודעות כנגד הממונה, אם כן, נדחות.

3. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. בתיק נשמעו ראיות. במסגרת פרשת התביעה העידו התובעת, סרגיי ואלכסנדרה. מטעם שיכון ופיתוח העיד מר מיכאל אשד, אחראי מחלקת אחזקה בשיכון ופיתוח, סניף ירושלים, במועדים הרלוונטים. מטעם ההסתדרות  העיד מר חסן משה, מפקח תא-חוזים בהסתדרות  במועדים הרלונטים. מטעם מגדלים העיד מר בלונדר ישראל, מזכיר מגדלים במועדים  הרלוונטים. מושיאב הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו אך לא התייצב להיחקר עליו ולפיכך נמשך תצהירו.

העובדות

4. לגבי עובדות הארוע אין מחלוקת של ממש. הן נלמדות בעיקר מעדי התביעה ונתמכות במסמכים נוספים. מיקום הארוע, כאמור, היישוב מגדלים שבשומרון. משרד השיכון יזם בראשית שנות ה- 90 בניית יחידות דיור ביישוב. הטיפול במכירת יחידות הדיור למתיישבים נמסר לידי שיכון ופיתוח אשר ערכה הסכמי מכר עם המתיישבים. בחירת המתיישבים והפנייתם לרכישת יחידות הדיור נעשתה על ידי מגדלים ובאישור ההסתדרות, שקיבלה  זכויות הרשאה בקרקע מהממונה, כפי שיפורט להלן. זירת הארוע היא שלושה מגרשים סמוכים, בטור. מגרש מס' 21 היה בחזקת בני הזוג שחף  משנת 1996, עמם התגוררה התובעת. מגרש מס' 22, האמצעי, היה בעת הארוע מגרש נטוש (ולהלן גם: " המגרש הנטוש" או " הבית הנטוש"). בהתאם לכל העדויות במגרש הנטוש היו צמחית פרא, קוצים, עשבים שוטים ופסולת. סרגיי תאר מצב המגרש כך: " מצב הצמחיה בבית הנטוש היה נורא. העשבים, בגובה מטר בערך, אפילו יותר, לפעמים כל מני פסולת, ולא ידוע מאיפה זה הגיע, כי אף אחד לא היה גר שם, כנראה שנשארה עוד מזמן, מתהליך הבניה אולי". לגבי בית זה נחתם עוד ביום 4.1.98   הסכם רכישה בין שיכון ופיתוח ובין בני הזוג זרביב אך אין מחלוקת כי עד יום הארוע הם טרם קבלו החזקה במגרש. החזקה נמסרה להם רק ביום 13.7.98. המגרש השלישי בטור הוא מגרש מס' 23, שנמכר למושיאב על פי חוזה עם שיכון ופיתוח מיום 4.5.98. מושיאב היה אמור לקבל חזקה במגרש זה  ביום 12.6.98, ששה ימים לאחר יום הארוע.

5. ביום הארוע ישבו התובעת, סרגיי ואלכסנדרה בביתם, יחד עם שכנה נוספת, וסעדו ארוחת צהרים. לפתע הריחו ריח חזק של עשן " ושמענו רעש לא בסדר, מהחצר". הם יצאו לחצר וראו שבחצר הבית הנטוש משתוללת אש  חזקה. האש התחזקה בשל העשבים והצמחיה השוטה בבית הנטוש. הלהבות החלו להתפשט לכוון ביתם. בסמיכות היו גם עמודי חשמל מעץ  והיה חשש כי האש תגיע אליהם. סרגיי לקח צינור מים והחל לשפוך על האש ולהרטיב את עמודי החשמל על מנת שלא תאחז בהם האש. התובעת ואלכסנדרה נטלו דליי מים והחלו לשפוך על האש. בשלב מסוים, כאשר ראו שהאש ממשיכה להתפשט, נטלה התובעת מגרפה והחלה לנסות להרחיק או לעקור את העשביה והקוצים במגרש הנטוש, סמוך לחצרם, כדי למנוע מהאש להתפשט דרכה. לפתע נשמע קול נפץ  וכדברי התובעת: " הייתה מן התפוצצות של האש מולי, האש הדליקה לי את הבגדים, ואני נשרפתי כולי". סרגיי תאר זאת כך: " פתאום הייתה התלקחות גדולה של האש, מן פיצוץ של אש לשמיים...שמעתי צעקות רמות של גלינה ופתאום ראיתי שהיא נדלקה כולה ועולה בלהבות..."  בהתאם לעדויות עדי התביעה - הפיצוץ היה בשטח המגרש הנטוש. עוד ציינו עדי התביעה  כי בגינת בית שחף לא היו עשביה או קוצים - הגינה הייתה מטופחת ונקיה, טופלה על ידי התובעת עצמה, חובבת גינון, ואף זכתה בפרס על יופייה.     

6. בהתאם לעדות סרגיי, במהלך ניסיונות כבוי האש הגיע אליו מושיאב, אשר הציג עצמו כשכן החדש "דודו", אותו לא הכיר סרגיי קודם לכן ואף לא ראה אותו לפני כן. מושיאב אמר לסרגיי כי הוא הצית אש בחצרו וכי הוא מופתע כיצד התפשטה. סרגיי העיד כי: " אני אמרתי לו ללכת לכבות את האש אצלו בחצר בגלל שהייתה שם אש גבוהה; הוא אמר לי כי אין לו עם מה לכבות את האש והלך". סרגיי ציין כי למושיאב אף לא היה  צינור מים בביתו (עמ' 31 שורה 22).  לגבי הפיצוץ ציין כי היו במגרש הנטוש " חלקי  חילוף של רכב בערימה. היו שם פילטר שמן ועוד דברים שהתפזרו בפיצוץ... אלו חלקי חילוף, שנראים אסופים וששמו אותם ביחד, ואחרי שהתפוצץ חלק נשאר יחד, וחלק התפזר". הוא ציין כי המשטרה אשר חקרה את האירוע צילמה את המקום וגם את מקום הפיצוץ. התמונות לא נמצאו בתיק המשטרה וקיימת תרשומת בתיק המשטרה  כי  אבדו. 

7. כנגד מושיאב הוגש ביום 9.9.99 כתב אישום במסגרת ת.פ. 2808/99 בבית המשפט השלום בפתח תקווה. בעובדות כתב האישום נאמר כי מושיאב הצית ביום הארוע בין השעות 12:00 - 13:00 אש בגינת ביתו על מנת לשרוף קוצים בגינה. נאמר כי ביתו של מושיאב לא היה מגודר. נאמר כי הוא לא הודיע למתלוננים, הם התובעת, סרגיי ואלכסנדרה, על כוונתו להצית את האש ולא נקט כל פעולה על מנת למנוע התפשטות האש. נאמר כי האש שהצית מושיאב התפשטה לגינת הבית הנטוש ומשם לבית שחף. נאמר כי המתלוננים יצאו מביתם לכבות את האש, אז נכוותה התובעת ופונתה לבית החולים. נאמר כי במעשיו אלה עשה מושיאב מעשה באש בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה ולא נקט אמצעי זהירות סבירים מפני הסכנה המסתברת הכרוכה באש. העבירה שיוחסה למושיאב הייתה מעשה פזיזות ורשלנות באש, עבירה לפי סעיף 338(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. ביום 22.11.99 הודה מושיאב בעובדות כתב האישום. במסגרת הסדר טיעון  שאושר על ידי בית המשפט הוטלו עליו ביום 17.1.00 עבודות שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה  והוא חויב בתשלום פיצוי בסך 2000 ש"ח לתובעת.

8. לאחר שמיעת עדויות הצדדים ועיון בחומר הראיות אני מקבלת את עדויות עדי התביעה כעדויות מהימנות לעניין נסיבות התרחשות האירוע. העדויות, למעשה, לא נסתרו על ידי ראיות אחרות, הן מגובות בהודעות העדים במשטרה ונתמכות באופן מלא גם בהודאת מושיאב בעובדות כתב האישום שהוגש כנגדו.

9. באת כוחו של מושיאב טענה שתי טענות עובדתיות נוספות לעניין הארוע. האחת, כי סרגיי ביקש ממושיאב להותיר את האש דולקת כיוון שגם סרגיי עצמו רצה לשרוף קוצים בחצרו, תוך שסרגיי מקבל על עצמו אחריות לכבוי האש. השניה, כי הפגיעה ארעה בשל התפוצצות חבית מסוכנת בין חצר הבית הנטוש וחצר שחף, יתכן אף בחצר שחף עצמה, חבית אשר בתוכה הניח סרגיי חלקי רכב, שהתפוצצו בעת השריפה וגרמו לפגיעת התובעת. לכך, נטען, נפקות לעניין אחריות מושיאב. טענות עובדתיות אלו אינן נתמכות בכל ראיה ולא ניתן לקבלן. סרגיי הכחיש לחלוטין את הטענה כי ביקש ממושיאב להותיר את האש. כאמור, כל עדי התביעה הבהירו כי בחצר שחף  לא היו עשבייה או קוצים שיש לשרפם אלא להפך, כי מדובר בגינה מטופחת ונקיה. סרגיי הבהיר כי לא היה לו כל צורך באש על מנת לשרוף קוצים או חפץ אחר. איני מוצאת מקום לפקפק בעדויות עדי התביעה  ובשלילת הטענה כי סרגיי ביקש ממושיאב להותיר את האש, במיוחד כאשר לא הובאה כל ראיה התומכת בגרסת מושיאב. כך גם לעניין החבית. עדי התביעה העידו כי במגרש הנטוש היו חלקי חילוף של רכב אשר התפוצצו. לא הובאה כל ראיה אשר תביא למסקנה כי אותם חלקי חילוף, כנטען על ידי ב"כ מושיאב, היו בחבית שהייתה בשטח בית שחף דווקא או כי סרגיי קשור לאותם חלקי חילוף שהונחו בחבית. אלכסנדרה בהודעתה במשטרה אמרה כי " ראיתי משהו כמו חלקים כאלה של איזה מכונה". ובעדותה הבהירה כי " זה התפוצץ מול הדלת שלנו, בחצר שלהם". התובעת ציינה בהודעתה במשטרה כי " הייתה מן קופסא שם בשיחים". מאלו לא ניתן ללמוד מסקנה שונה מגרסת התביעה. אמנם קיים דו"ח שוטר מיום 1.7.98 המאזכר חבית ליד בית שחף אולם עורך התרשומת לא הוזמן להעיד, לא ברור אם החבית הייתה בשטח בית שחף או בשטח הבית הנטוש, התמונות שצולמו במקום נעלמו והדברים שנרשמו אינם קבילים כראיה לאמיתות תכנם. 

שאלת האחריות

מושיאב

10. נדון באחריות הגורמים המעורבים ובטענות הצדדים השונים בעניין זה. ותחילה- אחריותו של מושיאב. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת בעניין אחריותו של מושיאב לאירוע ולנזקים שנגרמו. אין חולק כי מושיאב עצמו הבעיר את האש ולא נקט אמצעי זהירות למנוע התפשטותה ולמנוע נזקים לאדם ורכוש המצוי בסביבתה. הראיות כנגד מושיאב ואחריותו לארוע הן בעלות משקל כבד ביותר, כפי שיפורט להלן.

11. ראשית, כנגד מושיאב קיים פסק דין חלוט במשפט פלילי ובעניין זה חלות הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 (להלן: " פקודת הראיות") על פיהן הממצאים והמסקנות של פסק הדין יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם והמורשע לא יהא רשאי להביא ראיה לסתור אלא ברשות. בעניין זה אין נפקא מינה לעובדה שבית המשפט שדן בתיק הפלילי בסופו של דבר נמנע מהרשעה מנימוקי שיקומיים - טיפוליים והטיל על מושיאב עבודות לתועלת הציבור. מושיאב הודה בעובדות כתב האישום ופסק הדין נחשב פסק דין מרשיע לצורך הוראות סעיף 42א  לפקודת הראיות וראה י' קדמי, על הראיות , חלק שלישי, תשס"ד, עמ' 1357; ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(4) 1; ע"א 19/89 שלו נ' כלפה , תק- על 91(2) 1530. מובן, שאין בכך כדי  למנוע טענות בדבר רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף או של הנפגע עצמו וראה: ע"א 895/80 עיריית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לז(2) 119. בטענות אלו נדון בהמשך. 

12. שנית, יש לפנות להוראות  סעיף 39 לפקודת הנזיקין הדנות בחובת הראיה ברשלנות לגבי אש וקובעות: " בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על  הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה". במקרים בהם נגרם נזק על ידי אש שהוצתה על ידי הנתבע או שיצאה ממקרקעי הנתבע - קיימת חזקת רשלנות שעל הנתבעת לסתרה. הנטל הרובץ על הנתבע בעניין זה הוא נטל השכנוע. ראה: ע' הרמן מבוא לדיני נזיקין, תשס"ו, 151 - 153; ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333; ע"א 4473/93 יער זאב נ' הסנה, פ"ד נ(1) 866; ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט , פ"ד טו 388.  אין חולק כי מושיאב הוא זה שהבעיר את האש ולכן קיימת חזקת רשלנות לגביו ועליו הנטל לסתרה. עליו נטל השכנוע שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה. מושיאב, בענייננו, לא הציג כל עדות או ראיה מטעמו לגבי אמצעי זהירות שנקט או העדר התרשלות מצדו, למעט אותן שתי טענות עובדתיות שטענה באת כוחו ללא הסתמכות על ראיות כלשהן, אשר נדחו על ידי כאמור לעיל. ניתן לומר כי גם לולא הוראות סעיף 39 בעניין העברת נטל הראיה, הרי שהעדויות שנשמעו והראיות שהוצגו, על פיהן הבעיר מושיאב אש בחוסר זהירות, ללא קבלת אישור רשויות כיבוי אש, מבלי שהיו בידיו אמצעי כיבוי ואף לא צינור מים, בסמוך למגרש לא  מגודר ובו עשביה, קוצים, צמחיה ועמודי חשמל מעץ  ותוך שהוא מניח לאש להתפשט, די בהן כדי להוכיח התרשלותו של מושיאב כלפי שכניו, להם הוא חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית, במידת ההוכחה הנדרשת. גם הקשר הסיבתי אינו יכול להיות שנוי במחלוקת - אם לא היה מצית האש או אם היה מקפיד על כללי בטיחות למנוע התפשטותה, היה נמנע האירוע.

13. מושיאב, עצמו, כאמור, לא  העיד ולא הציג גרסה מטעמו. באת כוחו טענה בסיכומיה טענות בדבר אחריות של גורמים נוספים - שיכון ופיתוח, סרגיי ורשלנות תורמת של התובעת עצמה. נדון בטענות אלו כעת.

שיכון ופיתוח, ההסתדרות, מגדלים

14. לעניין מערכת היחסים בין גורמים אלו ואחריותם לשטחים  ולמגרשים נשוא הדיון הוצגו מספר ראיות. העובדות אותן ניתן ללמוד מהראיות שהוצגו הן כדלקמן. ביום 25.1.88 נחתם " הסכם הרשאה" בין הממונה ובין ההסתדרות. בהסכם נאמר כי ההסתדרות, המכונה בהסכם " המיישבת", מעוניינת לקבל מהממונה את החזקה בשטח הנמצא במגדלים, הכולל  100 דונם, בהתאם לסימון במפה שצורפה (השטח נקרא: " משבצת"), לצורך הקמת יישוב. נאמר כי הממונה רשאי למסור החזקה בשטח והוא מוכן למסור החזקה בשטח לידי ההסתדרות לצורך הקמת ו/או פיתוח היישוב. סעיף 2 להסכם קובע מפורשות כי הממונה מוסר להסתדרות את החזקה בשטח וההסתדרות מקבלת החזקה לתקופה של 49 שנים מיום 25.1.88 כבר רשות. נקבע כי ההסתדרות תשלם לממונה דמי הרשאה. נאמר כי ההסתדרות רשאית לתת לאגודה המאגדת מתיישבים ביישוב או למתיישבים ביישוב רשות להתגורר בשטח בהתאם לתנאיה (סעיף 8). חשוב לציין כי סעיף 10 להסכם קובע כי " המיישבת מתחייבת לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים כדי למנוע שריפות במשבצת או בסביבתה ולמלא אחר כל הוראות הממונה בעניין מניעת שריפות".

15. ביום 25.6.86 נחתם על ידי מגדלים מסמך שכותרתו " תנאי התחייבות אגודה". על המסמך חתומה מגדלים והוא מופנה להסתדרות, המכונה " המיישבת". עותק המסמך שהוגש אינו קריא במלואו. בכתב התחייבות זה מצהירה מגדלים כי כל תושבי המושב הם חברים באגודה וכי מגדלים משמשת כבאת כוחם ומורשה של מתיישבי המושב לצורך כתב ההתחייבות. נאמר כי ההסתדרות מיישבת מתיישבים במושב  בהתאם לשיקול דעתה וכי מגדלים הסכימה לקבל מההסתדרות נכסים לשימוש המתיישבים ו/או האגודה ומגדלים הסכימה לקבל את השמירה והפיקוח על כל הנכסים שנמסרו ו/ או ימסרו  על ידי המיישבת למתיישבים או לאגודה. נאמר כי מגדלים מתחייבת לסייע להסתדרות בשמירה על הרכוש שמקבלים המתיישבים כברי רשות. מגדלים מתחייבת  לשלם למיישבת דמי שימוש בגין השימוש בנכסים, לשאת בהוצאות אחזקת הנכסים, לא להעביר או לתת זכות כלשהי בנכסים לאחר בלי אישור ההסתדרות. סעיף 15 לכתב ההתחייבות קובע: " הננו מאשרים כי אין לנו כל זכויות ...מאיזה סוג שהוא לגבי המבנים והמקרקעין אשר הננו מקבלים מהמיישבת וכי יש לנו רשיון בלבד להשתמש בהם...". סעיף 18 קובע כי: " מהנכסים יהיו זכאים להינות אך ורק אותם מתיישבים שאושרו על ידי המיישבת בכתב והממלאים את התחייבויותיהם  כלפיה". סעיף 23 קובע: " הננו מתחייבים למלא את כל הוראות המיישבת ובאי כוחה ולשתף עמה פעולה בכל הנוגע א. לרכוש הציבורי. ב. ליחסים בין חברנו ובין המיישבת. ג. לקבלת חברים  חדשים לאגודתנו...ד. לכל עניין ועניין הנמצא בתחום פעולותיה ההתיישבויות של המיישבת". סעיף 24 להתחייבות קבע כי הוראות חוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971, לא יחולו על היחסים בין הצדדים.

16.  כל מתיישב ביישוב חתם על התחייבות כלפי ההסתדרות. הוצגו התחייבויות מושיאב מיום 28.4.98  וזרביב מיום 2.12.97. בכתב ההתחייבות מכונה ההסתדרות " מיישבת". נאמר כי ההסתדרות קובעת את תנאי ההתיישבות ביישוב והיא מעמידה לרשות המתיישב מגרש שעליו הוקם או יוקם בית מגורים. המתיישב מקבל לשימושו כבר רשות את המגרש. כתב ההתחייבות יחול על המגרש, על הבית ועל כל המחובר אליהם. בסעיף 7 נאמר כי " ידוע לנו כי המיישבת הינה בעלת הזכויות הקנייניות ברכוש הציבורי וכי קיבלנו אותן ממנה  לשימושנו כבני רשות..." הרכוש הציבורי מוגדר בסעיף 6 כ" נכסים אחרים המשותפים למתיישבי היישוב". סעיף 10 אוסר על המתיישב להעביר זכויות ברכוש לאחר מבלי רשות מראש ובכתב מאת ההסתדרות. בהתאם לסעיף 17 ההסתדרות רשאית להפסיק הרשות שניתנה למתיישב לפי כתב ההתחייבות אם יפר התחייבויותיו.

17. מטעם ההסתדרות העיד מר חסן. הוא  טען כי בחודש יוני 1986 הועברה זכות החזקה והרשות ביישוב מההסתדרות למגדלים, בהסתמכו על כתב ההתחייבות האמור. הוא ציין כי אין מסמכים נוספים לעניין העברת החזקה הנטענת (עמ' 56 שורה 15). עוד ציין כי  בהתאם להתחייבות מושיאב המגרש עבר אליו כבר רשות באפריל 1998 ובהתאם להתחייבות זרביב עבר המגרש הנטוש אליהם כברי רשות בדצמבר 1997. נאמר כי להסתדרות לא הייתה כל זכות חזקה או רשות או שליטה במצב המגרשים במועד הארוע. כאשר נשאל מר חסן על הוראות ההתחייבויות עליהן חותמים המתיישבים כלפי ההסתדרות גם לאחר חתימת כתב ההתחייבות של מגדלים והסנקציות המוטלות על פיהן השיב: " אנחנו לא פקחים ולא מסתובבים בשטח. יש הרבה דברים שאנחנו אמורים אבל אנחנו לא בודקים, אלא אם התושבים מתלוננים על האיש" (עמ' 55 שורות 5-6).

18. מר בלונדר, מזכיר מגדלים בעת הרלוונטית, ציין כי מגדלים בוחנת את המתיישב ולאחר סינון ראשוני מועבר המתיישב להליך מיון  בהסתדרות. לאחר קבלת אישור ההסתדרות  הוא בוחר מגרש ואז, בהסתמך על אותו אישור,  פונה לשיכון ופיתוח לרכוש הבית. הוא ציין כי בעלת הזכויות בשטחים היא ההסתדרות  ולמגדלים אין זכויות כלשהן בקרקע. מגדלים אינה מבצעת פיקוח על הנעשה בחלקות פרטיות המוחזקות על ידי המתיישבים או על ידי שיכון ופיתוח ואינה אמורה לעשות כן. הבית הנטוש היה  בחזקת  שיכון ופיתוח, שהייתה אחראית לתחזוקתו, לרבות ניקיון וניכוש עשביה: " לא יכולתי לעשות שם כלום, בלי אישור של שיכון ופיתוח" (עמ' 45 שורה 27). לא הייתה התקשרות חוזית בין מגדלים ובין שיכון ופיתוח. תפקיד מגדלים הוא " נותנים שירות לתושבים, מנהל את החיים המוניציפליים במגרשים הציבוריים..." (עמ' 44 שורות 6-7). יש לציין כי בכתבי הטענות כנגד מגדלים לא נטענו טענות בהתייחס לאחריותה כרשות מקומית והטענות כנגדה היו טענות בדבר היותה מחזיקת השטח הנטוש וזאת בלבד. לאור ההתנגדות להרחבת חזית לא אדון בטענות כלשהן בקשר לאחריותה כרשות מקומית.    

19. על מעורבות שיכון ופיתוח ביישוב ניתן ללמוד מעדותו של מר אשד. בהתאם לעדותו משרד השיכון יזם בניית יחידות דיור ביישוב מגדלים. הבתים נבנו על ידי קבלנים שונים מטעם משרד השיכון. לאחר הבניה העביר משרד השיכון הבתים לשיכון ופיתוח לצורך מכירה, איכלוס והעברת הדירות לדיירים. שיכון ופיתוח קבלה עמלות על מכירת הדירות. לא הוצג ההסכם  בין שיכון ופיתוח ובין משרד השיכון, גם לא הסכמים של שיכון ופיתוח עם גורמים אחרים, כמו ההסתדרות או מגדלים, מהם ניתן ללמוד על מערכות היחסים בהן מעורבת שיכון ופיתוח.