פסק-דין בתיק א 19592/08

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 6,868 ש"ח. 

טרנסכלל סחר בע"מ (להלן: "התובעת 1"), הינה חברה ציבורית המאוגדת כדין בישראל  והעוסקת בשילוח בינלאומי ועמילות מכס. יו.טי.אי לוגיסטיקה  ישראל בע"מ (להלן: "התובעת 2"), הינה חברה פרטית המאוגדת כדין בישראל. ביום 16/10/07 עברה פעילותה של התובעת 1 אל התובעת 2 ופעילות החברה נמשכה במישרין ע"י התובעת 2.

בין התובעת 1 ובין טוטם פלוס בע"מ (להלן: "הנתבעת"), שהינה חברה יצרנית העוסקת בייצור מערכות ממוחשבות לאוניות, התקיימו יחסיים עסקיים. לגישת התובעות נותרה הנתבעת חייבת בגין פעילות התובעת בעבורה חוב בגובה התביעה כאשר יתרת החוב נחלקת לסך של 5,828 ש"ח לתובעת 1 ואילו סך של 1,039.50 ש"ח לתובעת 2. (כרטיסי הנהלת החשבונות צורפו כנספח א1- א2 לכתב התביעה).

הנתבעת טענה כי במהלך שנת 2007 שילמה הנתבעת סך של 118,228.92 ש"ח בעבור מלא השירותים שסופקו על ידי התובעות. לגישת הנתבעת נתבקשה התובעת 1 לשלוח מערכת מתוצרתה למספנות גדיניה פולין וזאת בהתאם להצעת מחיר שהוצגה בפניה. בהצעת המחיר צוין כי ההובלה תעשה באופן אווירי, אולם בניגוד למוסכם נשלח המשלוח למחסן בבלגיה ולא בפולין וממנו התכוונה התובעת להעביר את הציוד ליעדו לפולין בהובלה יבשתית.

לגישת  הנתבעת כל מאמציה לזירוז ההובלה עלו בתוהו, ובלית ברירה  לטענתה הסכימה להצעת התובעת לתשלום סכום נוסף על מנת שהמשלוח ייצא באותו היום מבלגיה. הנתבעת טוענת כי בהתנהלותה זו ניצלה התובעת את מצוקתה של הנתבעת וביקשה לגבות כספים נוספים בניגוד למוסכם. על אף הסכמת הנתבעת לתוספת התשלום לא יצא המשלוח באותו היום וכן למחרת היום לא ידעה התובעת לומר האם המשלוח ייצא. משכך נאלצה הנתבעת לשלם סכום נוסף של 2,130$ בעבור משאית  מיוחדת שיצאה מפולין להולנד לצורך איסוף הסחורה.

הנתבעת מלינה על כך כי לא נאמר דבר על כך כי המשלוח עתיד להתעכב בבלגיה בטרם יגיע ללקוח. התשלום בגובה 5,828 ש"ח הינו בעבור שירות אשר לא בוצע מאחר והמשאית שנשלחה הוחזרה לאחר זמן קצר, והמדובר ב4.5 שעות.

באשר לחיוב בגין המתנת מוביל טוענת הנתבעת כי שירות מעין זה לא נתבקש מעולם. לגישתה על התובעת 2 הייתה מוטלת האחריות להודיע על כל עיכוב וזאת על מנת לצמצם את זמן ההמתנה או לחילופין לבטל את ההובלה.

 בתאריך ה - 02/09/08 התקיים בפני דיון מקדמי, בו, הוצע לצדדים  כי יתנו לבית המשפט לפסוק בסכסוך דנן על דרך הפשרה.

דיון

הצדדים בחרו, בנסיבות  העניין, לקבל את הצעת ביהמ"ש ולהפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם,  על פי הקבוע בסעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט, לאחר טיעון קצר מכל צד.

יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו.

בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך זו, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו.

המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה - המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי - בין ערכים מתנגשים. דווקא החיפוש אחר ערכים - ובהם החיפוש אחר האמת - מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים ( ראה אהרון ברק - על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז, (תשנ"ו) 11).   

כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 א' איננה מוגבלת לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים.

יש אף והפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג {ראה ע"א 1639/97 אגופוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"ד נג (1) 337).  וכן ראה ת"א 2014/99 זרוצי נ' שנקמן (טרם פורסם)}.

גם חז"ל, התלבטו מהי הדרך הנכונה ליישב סכסוכים שהגיעו אל בית הדין וחלקם צידדו בדרך הפשרה. וכך נאמר בגמרה ( מסכת סנהדרין, דף ב' עמ' ב'):

"ר' יהשוע בן קרחה אומר: מצווה לבצוע (= להביא לידי פשרה) שנאמר:" אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" [זכריה,ח'] והלא במקום שיש משפט- אין שלום, ובמקום שיש שלום -אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה הביצוע(=פשרה)."

 נראה כי יש ממש בטענת התובעות כי בהתקשרות בין הצדדים לא דובר על מועד הגעת המוצר אל הלקוח, וכן לא נמסרה כל הודעה בטרם ה- 24/09 בדבר בהילות ההגעה. יתרה מכך לא ניתן להתעלם כי לתובעת נגרמו הוצאות בגין ההובלה היבשתית ונסיעה במשך 4.5 שעות אשר לאור הוראת לקוח הנתבעת הוחזרה המשאית ליעדה.

עם זאת נראה כי האיחור האמור בהספקת המשלוח עתיד היה לעמוד על כשבועיים ימים. איחור שאינו סביר בעת משלוח אווירי.  משכך נראה כי קיים אשר תורם הן של התובעת שלא דיווחה על המועדים המתוכננים והן של הנתבעת אשר לא התריע על בהילות ההובלה. משכך הנני מוצא לנכון להעמיד את הפיצוי בגין כך על סך של 3,000 ש"ח.

באשר לראש הנזק השני עולה כי אכן נוצרה בעייתיות בסוגר הסחורה. גרסאות הצדדים סותרות האחת את השנייה. מחד טוענת התובעת כי נמסרה הודעה ואילו העיכוב בוצע לאור בקשת הנתבעת. מאידך טוענת הנתבעת כי לא נמסרה כל הודעה ובמידה והייתה מדווחת הנתבעת כי בעקבות בעיית הסוגר שנוצרה תחויב הנתבעת בדמי המתנת מוביל יכול היה כי הייתה מוותרת על המשלוח. לאור העובדה כי לא מצאתי כל עדות אשר תסתור את רעותה באופן מוחלט, בנסיבות העניין נראה נכון וצודק לחייב את הנתבעת בסך של 600 ש"ח בגין ראש נזק זה.

אי לכך, לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים {(ראה ת"א (ב"ש)187/93 פרץ אשר נ' קופת חולים של ההסתדרות (טרם פורסם), וכן ראה רע"א 5192/01 די וורלי נ' הלין (טרם פורסם)} ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות התרשמתי מטענות הצדדים ומהמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעת, לשלם לתובעות לסילוק כל טענה מכל מין וסוג שהוא הקשורה בתיק זה, סך של 3,600 ש"ח (כולל מע"מ).