פסק-דין בתיק א 192694/02

1. התובעת נפגעה לטענתה ביום 17.10.01 בתאונת דרכים. מחלוקת נפלה בין הצדדים בשאלת החבות, והוסכם כי ההחלטה בשאלת החבות תינתן על יסוד הנסיבות העובדתיות שתוארו בתצהיר התובעת וסיכומי הצדדים.

2. וזה תיאור נסיבות התאונה, כפי שפורטו בתצהיר התובעת:

ביום 17.10.01 בשעה 7:30 בבוקר לערך, נסעה התובעת ברכב פרטי מסוג אופל, שהיה מבוטח בחברת הביטוח "ישיר איי. די. איי", בשד' משה דיין בראשון לציון. במהלך הנסיעה, משאית וולבו, אשר היתה נהוגה על ידי הנתבע 1 (להלן - "הנתבע") ואשר היתה מבוטחת על ידי הנתבעות 2-3, פגעה ברכבה מאחור. בעקבות הפגיעה, עצרו כלי הרכב, והתובעת יצאה מרכבה על מנת להחליף פרטים עם נהג המשאית. נהג המשאית ביקש לדבר עם מעסיקו, שהינו הבעלים של המשאית, במכשיר הקשר. התובעת עלתה במדרגות  שלצד הדלת הימנית של המשאית, שוחחה עם הנהג ועם בעל המשאית במכשיר הקשר. בבואה לרדת מן המשאית על מנת לשוב לרכבה, נפלה ממדרגות המשאית ונחבטה קשות באגן, בעכוז וביד ימין. לתובעת נגרם שבר בעצם   ה- Coccyx.

להשלמת התמונה נוסיף, כי ד"ר גרינטל, המומחה שמונה בתחום האורטופדי, מצא בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 2% בשל השבר בעצם הזנב וכאבי גב תחתון. ד"ר גרינטל קשר את נכותה לאירוע הנפילה מן המשאית ולא לפגיעת המשאית ברכבה.

3. התובעת טוענת בסיכומיה, כי יש לראות באירוע של נפילתה ממדרגות המשאית ברדתה ממנה משום "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"), ויש לאבחן אירוע זה בנפרד מן האירוע של פגיעתה המשאית ברכבה.

4. לטענת התובעת, על פי ההגדרות של "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי" עולה כי מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף, עקב כניסה לרכב או ירידה ממנו, למטרות תחבורה, הינו בבחינת "תאונת דרכים" כמשמעו בחוק הפיצויים. במקרה דנן, פגיעתה של התובעת נגרמה בעת ירידה מן המשאית, לאחר שעלתה עליה כדי להחליף פרטים עם הנתבע, אשר פגע קודם לכן ברכבה, ועל כן יש לראותה כפגיעה שנגרמה עקב שימוש ברכב מנועי.

באשר לדרישה הכלולה בהגדרה, כי "השימוש ברכב מנועי" יהיה למטרות תחבורה, טוענת התובעת כי על פי פקודת התעבורה ותקנותיה, מוטלת על נהגי כלי רכב המעורבים בתאונת דרכים החובה להחליף ביניהם פרטים. מכאן, שעלייתה למשאית לצורך מילוי חובה זו היתה "למטרות תחבורה" ויש לראות בשיחה שקיימה עם הנתבע ובהחלפת הפרטים עמו משום פעולת לוואי למטרת השימוש, שהינה מטרה תחבורתית, ועל כן יש לראות את התאונה כמי שארעה במסגרת התממשות סיכון תחבורתי.

5. לעומתה, טוענים הנתבעים כי עליה למשאית (ובהמשך לכך ירידה ממנה), כדי לשוחח בטלפון או במכשיר קשר, אינה "למטרות תחבורה" ועל כן ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" לא חלה בענייננו. הנתבעים מסתמכים לעניין זה על פסק הדין שניתן ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825 (להלן - פס"ד פדידה"), וטוענים, כי המשאית שימשה "זירה" אקראית בלבד. טענת התובעת, כי החלפת פרטים בין נהגים מעורבים בתאונת דרכים דרושה על פי תקנות התעבורה, אינה הופכת את השימוש, קרי: העליה והירידה מן המשאית, לשימוש תחבורתי. ולראיה, מסתמכים הנתבעים על פסק דין בת.א. (מח-נצרת) 1076/01 זועבי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 10578, שם נקבע על ידי כב' השופט אברמוביץ כי אין לראות כ"תאונת דרכים" אירוע בו עלה התובע למשאית כדי להתקשר לאשתו ממכשיר הפלאפון שנמצאת במשאית, ולאחר סיום השיחה ירד ונחבל, וכן ת.א. (שלום-ת"א) חרזי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, (צלטנר 7969) שם קבע כב' השופט גורפינקל כי עליה לרכב כדי להביא מכשיר קשר אינה עונה על התנאי של "למטרות תחבורה" ועל כן אין מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים.

6. דיון

הדין עם הנתבעים.

                כך נקבע ברע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532:

"ביסוד ההגדרה הבסיסית מונח העיקרון כי השימוש ברכב אשר גרם לנזק הגוף צריך להיות 'למטרות תחבורה'. זהו הביטוי (המפורש) למבחן התעבורתי. בכך נדחה 'המבחן הייעודי' אשר שלט בחוק הפיצויים מאז חקיקתו. באימוצו של המבחן התעבורתי ביקש תיקון מס' 8 לשנות מהדין הקודם ומהמבחן הייעודי שאומץ במסגרתו... המבחן התעבורתי ('למטרות תחבורה') מכוון כלפי השאלה, אם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על ^-פי גישה זו ייעודו של כלי הרכב לעניין חוק הפיצויים - והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי 'רכב' - הוא לשמש לתחבורה יבשתית. ייעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא 'למטרות תחבורה'".

          בית המשפט חזר על הדברים בע"א 4469/95 דראושה נ' אררט  חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ'  (3) 475 בעמ' 482: 

"האם התאונה בה נזוק המערער באה עקב פעולה ברכב מנועי 'למטרות תחבורה'? על היקף פריסתו של הדיבור 'למטרות תחבורה' עמדנו בפסק ^-דיננו ברע"א 8061/95 הנ"ל. ציינו כי שימוש הוא 'למטרות תחבורה' אם הוא בגדריו של סיכון תעבורתי אשר ייעודו התעבורתי של הרכב גורם. בכך באה לידי ביטוי אחת התכליות העיקריות המונחות ביסוד תיקון מס' 8, ושעניינה החלפת המבחן הייעודי - אשר שלט בפרשנותו של חוק הפיצויים עד לתיקון מס' 8 - במבחן התעבורתי".

בפסק הדין פדידה נבחנה השאלה, עד כמה יש לראות ב"שימוש ברכב" שמהותו עליה וירידה ממנו, כמקיים את התנאי של "למטרות תחבורה". שם הגיע התובע עם משאיתו לחצר המפעל, על מנת שיעשה בה תיקון כלשהו. התובע ירד מן המשאית, ולאחר זמן מה עלה התובע למשאיתו כדי לקחת מצית. בירידה מן המשאית נפל ונחבל.

קובע שם בית המשפט כי פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. אך כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו. וממשיך בית המשפט ואומר (שם, עמ' 830):

"על סמך האמור לעיל, ניתן לקבוע שהגישה הפרשנית שלפיה יש לפרש את הביטוי "למטרות תחבורה" באופן מרחיב, כך שיתייחס גם לפעולות פריפריאליות הקשורות לכלי רכב, אשר אינן קשורות בשימוש ברכב לצורכי תעבורה, אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של תיקון מס' 8. משמעותה של גישה מרחיבה זו היא החזרת ה"מבחן הייעודי" בדלת האחורית, בניגוד לתכלית אשר עמדה ביסוד תיקון מס' 8".

בית המשפט פסק בפדידה כי התובע לא נכנס בהזדמנות זו אל הרכב כדי לעשות בו שימוש כלשהו למטרות תחבורה. הוא עלה אליו רק משום שהיה בו אותה שעה מצית, שבו ביקש לעשות שימוש. העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. על ^-כן, פגיעתו של המבקש אירעה עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים.