פסק-דין בתיק א 192161/02

רקע

1.         נאש הינן חברות פרטיות, העוסקות בשיווק תמרוקים ומוצרי קוסמטיקה.

2.         הנתבעים עסקו, בזמנים הרלבנטיים לתביעה דנא, בניכיון שיקים ומימון הלוואות.

חב' רודד, הינן חברות פרטיות, המצויות בשליטתו של שרון, אשר מכהן כדירקטור יחיד והינו בעל זכות חתימה בהן.

3.         בין נאש לבין הנתבעים נקשרו, בין השנים 1991-1997, עסקאות פיננסיות, שעיקרן ניכיון וגלגול שיקים. במהלך תקופה זו, נאש נהגו להיעזר בנתבעים, לצורך מימון הפעילות הכלכלית שלהם, יחסי הצדדים היו יחסי תקינים, כאשר כל צד מקיים את התחייבויותיו כלפי משנהו, ולימים התהפכו היוצרות ונאש נתנה מימון לנתבעים.

4.         בתחילת שנת 1997, ביקשו הצדדים, לנתק את מערכת היחסים העסקית שביניהם, כך שכל צד ילך לדרכו; לכן, קיימו הצדדים מגעים, במטרה להסדיר את סיום יחסיהם, ובתום מו"מ, נחתם ביניהם הסכם, שהוכתר במילים "הסכם התחשבנות" (להלן: "ההסכם").

עפ"י ההסכם, הנתבעים היו צריכים לשלם לנאש סכומים שונים, שלא שולמו ולפיכך, הגישה נאש כנגד הנתבעים התובענה שבפניי (להלן: "תביעת נאש" או "התביעה").

שרון טען, שהנתבעים אינם חייבים כספים לנאש (לאחר קיזוז חובות נאש אליהם), אלא שנאש ובעלי מניותיה - שקד ושנקל, הם אלה שנותרו חבים לשרון כספים, ולפיכך הגיש הלה תובענה שכנגד (להלן: "התביעה שכנגד" או "תביעת שרון").

5.         כאמור, נאש הגישו תביעתם, שעילתה אכיפת ההסכם, ולפיה הנתבעים חייבים לשלם לנאש, סך של 150,000 ש"ח (מכוח סעיף 1 להסכם), וכן סך של 93,245 ש"ח, בגין הפרת התחייבות הנתבעים לשלם לנאש תשלומים, כנגד תשלומי החזר הלוואה ששילמו נאש לבנק הפועלים (סעיפים 2 ו-3 להסכם) (להלן: "הסדר בנק הפועלים"); מנגד, ביחד עם הגשת כתב הגנה ע"י הנתבעים, הגיש שרון, ביום 14.04.03, תביעה שכנגד, נגד הנתבעים שכנגד, שעילתה חוב בסך 370,000 ש"ח, שנובע מההסכם, אשר מפנה את הצדדים, כך לטענתו, להסכם נוסף שנחתם בין הצדדים, ביום 12.11.92 (להלן: "ההסכם הקודם"), וכן חוב בסך 134,650 ש"ח, הנובע מאי פירעונם של שיקים שנמשכו ע"י הנתבעים שכנגד לטובת שרון.

6.         בד בבד עם הגשת כתב תשובה לתביעה שכנגד, הגישו הנתבעים שכנגד, בקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף, מטעמי התיישנות והעדר יריבות;

ביום 16.10.03, נדחתה הבקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף, ע"י כבוד השופטת גרוסמן (בש"א 169799/03), תוך שהיא קובעת שתי קביעות, שאני מסכים להן -

אחת לסוגיית ההתיישנות - "הואיל והתביעה המקורית והתביעה שכנגד נובעות מאותן נסיבות סעיף 4 לחוק ההתיישנות חל בענייננו ועל כן אין באפשרותם של המבקשים (הנתבעים שכנגד - י.ש.) להעלות טענת התיישנות כנגד התביעה שכנגד".

השנייה לסוגיית העדר היריבות - "מעיון בתגובת המשיב (שרון - י.ש.) עולה כי מדובר באותה חברה שהפכה מחברה ציבורית לחברה פרטית ולכן שונה מספר הזיהוי שלה. מוטב היה לו המבקשים (הנתבעים שכנגד - י.ש.) כלל לא היו מעלים טענה זו".

מרבית עילות התביעה שכנגד, מבוססות על האמור בהסכם (שהינו, כאמור, משנת 1997), המפנה את הצדדים לבירור התחשבנות, שהייתה קיימת ביניהם, בשנים 1993-1995; הסכם זה, מהווה את הבסיס והעוגן, לתביעת נאש ומשכך, אין ספק, כי הוא יכול לשמש גם את שרון בתביעה שכנגד.

יש להדגיש, כי נאש בסיכומיהן לא חזרו על טענותיהן לדחיית התביעה שכנגד על הסף,  ולמעשה זנחו אותן, וטוב שעשו כן, כלשון האמרה "מוטב מאוחר מאשר בכלל לא".

7.         כפי שיפורט בהמשך, בפעילות הכספית שהתנהלה בין הצדדים, היו מעורבים בה יחסי ידידות בצד יחסים מסחריים והצדדים רכשו האחד למשנהו, חיבה ואמון רב ופעמים אף בלתי מסויג;

יחסים אלו גרמו לצדדים לנהוג שלא בדרך המסודרת, בלשון המעטה, ופעמים התבצעה בין הצדדים פעילות שהייתה על "הגבול הדק", שבין פעילות מסחרית תקינה לבין כזו שאיננה כזו. מעת לעת מסרו הצדדים איש לרעהו  "שיקים טובה", המיועדים כידוע, להציג לבנקים או למממן אחר, מצב תזרימי חיובי לכאורה, או לקבל מימון בדרך של ניכיון השיקים, והכול תוך כדי שמסתירים מעיני הבנק או המממן, כי השיקים שהופקדו היו רק למראית עין, ולא ניתנו ללקוח כתמורה למכירה או לעסקה אמיתית, שכן כנגד שיקים אלו, ניתנו ע"י אותו הלקוח, למושך, שיקים נגדיים.

במערכת יחסים זו שבין הצדדים , רב הנסתר על הנגלה, וקרוב לודאי שמערכת היחסים הקרובה ששררה בין הצדדים, היא שהובילה בסופו של דבר לסכסוך שנתגלע ביניהם וגם לחוסר סדר ולהיעדרותה של דוקומנטציה מסודרת, בהתייחס לעשרות או מאות עסקאות כספיות, שהתבצעו ביניהם, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים ואולי אף למעלה מכך.

נאש מבססת תביעתה על ההסכם, אשר מסכם את הפעילות הכספית שהייתה בין הצדדים במשך כשש שנים.

ההסכם המסדיר את ההתחשבנות, נערך ונכרת כאמור, בתחילת שנת 1997, והופר לטענת נאש, סמוך לאחר חתימתו, אך תובענה בגינו הוגשה ע"י נאש, רק כחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 2002.