פסק-דין בתיק א 19184/06

מבוא וטענות הצדדים

1.       לפניי תביעתו של בעל עסק נגד חברת האשראי להשבת מחיר העסקה של רכישת תכשיטים בסך 15,000 ש"ח שבוצעה ביום 10.4.05 בכרטיס אשראי גנוב. התובע חויב במחיר העסקה בעקבות ביטולה על ידי בעלת הכרטיס, לאחר שגילתה ביום 11.4.05 כי אבד לה.

2.       התובע טוען כי פעל לפי הנהלים, ואינו נושא באחריות לתקלה ולנזק. עוד הוא טוען כי הדרישה להשוות חתימות בין חתימת הלקוח על גבי השובר לבין דוגמת החתימה של מחזיק הכרטיס על גב הכרטיס אינה סבירה. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת השתהתה במידה בלתי סבירה בביטול העסקה לאחר שכבר אישרה אותה עובר לעשייתה.

3.       הנתבעת מצביעה על דוגמת החתימה של בעלת הכרטיס, שהובאה בטופס ההודעה על אבדנו ששלחה המחזיקה לנתבעת, ואשר לגביה הצהירה המחזיקה כי היא זהה לדוגמה ששורטטה על גבי הכרטיס [נספח ה' לכתב ההגנה]. הנתבעת מפנה, לצורך השוואה, לחתימה על שובר העסקה [נספח ז' שם]. על יסוד ההבדל החזותי הבולט טוענת הנתבעת כי התובע לא קיים את חובתו החוזית לבחון את חתימת הלקוח על השובר על ידי השוואתו עם דוגמת החתימה על גבי הכרטיס. בכך הגדיל התובע את הסיכון לשימוש-לרעה בכרטיס על ידי זר. הסיכון התממש, בנסיבות שבהן יכול היה התובע למנוע זאת בנקל, נוכח ההבדל החזותי בין החתימות כאמור. לפיכך על התובע לשאת באחריות ובתוצאות.

4.       הצדדים הסכימו כי העסקה הראשונה שנזכרה בכתב התביעה, שבוצעה מול חברת סליקה אחרת, תימחק מכתב התביעה. עוד הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על יסוד החומר שבתיק, לאחר חקירה של התובע בלבד וסיכומים.

דיון והכרעה

5.       בעדותו [פרוטוקול, עמ' 6] הודה התובע כלהלן:

"ש.       אח"כ מסרת את השובר לחתימה, מי חתם על השובר?

ת.         אני לא זוכר בדיוק, לא שמתי לב, אני לא אשקר ואגיד שאני זוכר, אחד מהם חתם.

ש.         אם אני אגיד שבחקירה ראשית אמרת שזה הלקוח?

ת.      יכול להיות, כשהלקוח נותן לי את הכרטיס אני לא בהכרח מסתכל בדיוק, אולי אני עסוק באותו רגע באריזת התכשיט, לפעמים גם באים זוגות, לפעמים הוא נותן את הכרטיס ולפעמים היא ואני לא מתרכז בעניין הזה".

6.       בעדותו זו, שסימני כנות ואמיתות עולים ממנה, סותר התובע את עדותו הראשונית שלפיה הוא זוכר את פרטי העסקה בכלל [שם, עמ' 5], ואת ביצוע השוואת החתימות הנדרשת על ידיו בפרט [שם, עמ' 3]. עדותו המצוטטת של התובע תואמת את תוכן תרשומת השיחה שקיימה נציגת הנתבעת עם מי מעובדיו של התובע, שלפיה אין זוכרים את פרטי העסקה [נספח ד' לכתב ההגנה], ונראה שהיא תואמת גם את ניסיון החיים. עדות זו גם משתלבת בעדות התובע כי העסקה לא הייתה חריגה מבחינת סכומה [שם, עמ' 4]. לפיכך לא הייתה סיבה לחרוט בזיכרון דווקא את פרטיה של עסקה זו.

7.       למעשה, בעדות זו מודה התובע לא רק באופן שלילי כי אינו זוכר בוודאות את פרטי העסקה, דבר המקרין על יכולתו להעיד בבירור כי אמנם השווה את החתימות כנדרש, אלא אף באופן חיובי כי אינו נוהג לדקדק בכגון-דא.

8.       מן המפורסמות, על יסוד ניסיון החיים של כל אדם המשתמש בכרטיסי אשראי, כי לעתים תכופות תהליך התשלום באמצעות כרטיס אשראי מתנהל כלהלן: כשאנו מושיטים לבעל העסק את הכרטיס שלנו, שעליו דוגמת החתימה - עדיין לא מצויה לפניו חתימתנו על שובר העסקה; שהרי שובר זה טרם הופק. בעל העסק מעביר את הכרטיס במתקן המתאים. במתקנים החדישים, להבדיל ממתקני ה"גיהוץ" הישנים, חולפות לעתים שניות ארוכות עד שהשובר המודפס יוצא מן המתקן. בזמן זה מתקבל, במידת הצורך, אישור מקוון מחברת האשראי, ומודפס הטקסט של פרטי העסקה על השובר. בינתיים, לעתים תכופות, מוחזר הכרטיס לידי הלקוח, אשר מחזירו לארנקו. רק לאחר שהשובר יוצא מן המתקן, הוא מוגש ללקוח לחתימה. הלקוח משרבט את חתימתו, ומחזיר את השובר לבעל העסק. רק בשלב זה יכול בעל העסק להביט בחתימת הלקוח. לעתים תכופות, כאמור, בשלב זה הכרטיס מצוי כבר בארנקו של הלקוח, לאחר שקיבלו בחזרה מידי בעל העסק עוד קודם לכן. מובן כי בנסיבות כאלה אין בעל העסק יכול להשוות חתימות, בהתאם לחובתו החוזית כלפי המנפיק. בעל העסק יכול להשוות חתימות רק אם הוא מקפיד, בניגוד לנוהג הרווח שתואר לעיל, שלא להחזיר ללקוח את הכרטיס עד לאחר שהלקוח חותם על השובר ומגישו לבעל העסק.

9.       גם אם הכרטיס והשובר מונחים יחדיו לנגד עיניו של בעל העסק, לא תמיד יכול הוא להבחין בבירור בדוגמת החתימה שעל גב הכרטיס. לעתים היא נטשטשה בחלוף הזמן. לעתים כלל לא הוטבעה, חרף ההנחיות. תמהני אם התובע מסוגל להיזכר בפעמים שבהן הזדמן לו, כלקוח, להיתקל בבעל עסק אשר יעכב את ביצוע העסקה עקב כך. מניסיון החיים המשותף, שהוא מן המפורסמות, עולה שחובת השוואת החתימות אינה מקוימת באופן גורף, ונראה שהיא מן ההפרות של הסכם ההתקשרות שבעל עסק מצוי דש בעקביו.

10.   חזקה על בעל עסק המקפיד על קיום התנאים המאפשרים השוואת חתימות, ומקפיד לבצע בפועל השוואה כאמור, בניגוד לרבים מעמיתיו - שיהיה מודע למנהגו להקפיד כאמור, ושבעת חקירה ודרישה יעיד על מנהגו בהחלטיות. על יסוד עדות התובע דלעיל, אני דוחה את גרסתו כי הקפיד להשוות חתימות כנדרש.

11.   משלא הקפיד התובע לבחון ולהשוות את החתימות כנדרש, עליו לשאת בסיכון שיצר.

12.   בעל עסק שלא נקט אמצעי זהירות אשר לא התחייב חוזית לנקטם, כגון בחינת תעודת זהות, אינו אחראי לסיכון הגלום בכך. חברת האשראי, שלא עיגנה בחוזה עם בעל העסק חובה לנקוט אותו אמצעי, היא האחראית לאי-נקיטתו. אולם בעל עסק שלא נקט אמצעי זהירות שהתחייב לנקטו, אחראי לסיכון שנוצר עקב כך. אם התממש אותו סיכון, ונעשה שימוש-לרעה בכרטיס שהיה נמנע אילו טרח בעל העסק להציץ בחתימות, הצצה שהייתה מעמידה אותו מייד על השונות הניכרת ביניהן - בעל העסק אחראי לתוצאה.

13.   אין באמור לעיל לעניין שכיחותה של אי-ההקפדה על הדרישה מבעל העסק להשוות חתימות משום קביעה כי מדובר בדרישה שאינה סבירה, או בגזירה שאין ציבור בעלי העסקים יכול לעמוד בה. אם סבורים בעלי העסקים שמדובר בגזירה מכבידה מדי, יכולים הם לבקש מן הארגון המייצג אותם לשאת ולתת עם חברות האשראי ולנסות ולהביא לויתורן על הדרישה האמורה. כל עוד לא נעשה כן, מדובר בתניה חוזית המחייבת את החותמים עליה.

14.   אין כל אי-סבירות בדרישה להקטין את הסיכון לשימוש-לרעה בכרטיס אשראי על ידי השוואת חתימות, או בחינת תעודת זהות, או גביית פרטים מידעיים מזהים; זאת אפילו היה ניתן להגביר את בטיחות השימוש על ידי אמצעים מתוחכמים אחרים. ממילא אין בדרישה כאמור, המעוגנת בחוזה שבין המנפיקים לבעלי העסקים, משום תניה מקפחת בחוזה אחיד. מדובר באיזון בין טרחה לבטיחות. בעניין זה קיימים, מן הסתם, טעמים שונים. כמוו כן, לא כל העסקים שווים לעניין זה. יש הבדל בן דוכן של מזון מהיר, האמור לשרת עשרות לקוחות בשעה, לבין חנות תכשיטים, כבענייננו, שבה העסקאות דלילות ונינוחות יותר. מכל מקום, לא באי-סבירות או בקיפוח עסקינן. בעל עסק שבמסגרתו עלולה ההקפדה על השוואת חתימות לגרום הכבדה ואף פגיעה במכירות, רשאי לנסות להשיג ויתור על הדרישה. הוא יכול גם ליטול את הסיכון, משיקוליו המסחריים או משיקולי נוחות. אולם אין הוא רשאי להסכים חוזית לדרישה, להניח לחברת האשראי להסתמך על קיומה במסגרת כלכלת הסיכונים והתמחור שלה, להחליט ליטול את הסיכון משיקוליו הוא, ובעקבות התממשותו - לצפות כי חברת האשראי היא אשר תישא בסיכון שהוא יצר, בניגוד להתחייבותו החוזית כלפיה.

15.   אבהיר, בהקשר זה, כי אין מצפים מבעל עסק להשוואת חתימות ברמה של מומחה לזיהוי כתבי יד. הציפייה היא לבחינה של הדיוט, במבט קצר, העשויה ליירט שימוש-לרעה במקרים שבהם השונות בין החתימות גלויה לעין. ציפייה זו אינה בלתי-סבירה בעיניי.