פסק-דין בתיק א 19118/03

מבוא

1.         התובעים  1 ו-2 רכשו מהנתבעים דירה ברח' רומנילי 8, תל אביב על פי חוזה מכר מיום 2.10.1972. התובעים 3 ו-4 רכשו דירה מהנתבעים על פי חוזה מכר מיום 7.6.1976. הנתבעים הם קבלני בנין.

2.         הדירות לא נרשמו על שם התובעים במשך שנים רבות, מסיבות שלא זה המקום לפרטן. בעיקרו של דבר, המניעה היתה נעוצה בהתקשרות של הנתבעים עם אדם בשם יצחק לויט, שלטובתו נרשמה משכנתא על החלקה, ואשר לא שילם את חובו לנתבעים. הפרשה על גלגוליה השונים מעסיקה את בתי המשפט מזה קרוב משלושים שנה- תיק ה"פ  227/78 (מחוזי ת"א), תיק ה"פ  761/78 (מחוזי ת"א), ע"א 540/79 בבית המשפט העליון, ה"פ 62/82 (מחוזי תל אביב), ה"פ 1939/96 (מחוזי ת"א), ת.א. 7694/01 (שלום ראשל"צ), ולבסוף, התיק הנוכחי שהוא, כך ניתן לקוות, אקורד הסיום בפרשה. 

3.         לעניננו, רלבנטי ההליך בתיק ה"פ 1939/96, שהתנהל בפני כב' השופטת ש' סירוטה. בגדרו של הליך זה עתרו התובעים למחיקת המשכנתא שנרשמה לטובתו של לויט על החלקה. ביום 1.2.1998 ניתן פסק דין ע"י כב' השופטת ש' סירוטה, ולפיו מונה כונס נכסים, עו"ד מרדכי כהן, לשם רישום הזכויות בדירות על שם התובעים וייחוד המשכנתא לדירתו של לויט. כונס הנכסים הכין את המסמכים הדרושים לרישום המבנה הקיים על החלקה כבית משותף, ולשם כך נעזר בשרותיו של אדריכל. בית המשפט קבע כי התובעים ישאו בשכרו של האדריכל, אך נשמרת זכותם לתבוע אותו מהנתבעים. לענין שכרו של הכונס, הורה בית המשפט כי זה ייקבע לאחר רישום הבית המשותף.

            בהחלטה מאוחרת יותר, מיום 25.10.1998, פסק בית המשפט כי שכרו של כונס הנכסים יעמוד על סך של 50,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בית המשפט קבע כי השכר ישולם על ידי המשיבים באותו הליך, ואם אחד מהם לא יעמוד בתשלום חלקו, יוכלו המשיבים האחרים לתבוע ממנו. מפרוטוקול הישיבה עולה כי המבקש היה כונס הנכסים, והמשיבים היו שבעה במספר: התובעים שבפניי, הנתבעים שבפניי וכן לויט.

4.         בתביעה שבפניי התובעים עותרים להשבת הכספים ששילמו לאדריכל ולכונס הנכסים. הם טוענים כי נאלצו לשלם לאדריכל סך של 22,350 ש"ח, במקומם של הנתבעים, ובנוסף נאלצו לשלם לכונס הנכסים סך של 50,000 ש"ח בצירוף מע"מ. לטענתם, על הנתבעים לשפותם בגין מלוא שכרו של האדריכל ובגין שליש משכרו של הכונס. על כן הם תובעים החזר כולל של 42,017 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.1998.

5.         ראוי לציין כי ביום 16.9.2001 הגישו התובעים תביעה לתשלום הפיצוי המוסכם לפי החוזים משנת 1972 ומשנת 1976. התביעה הכוללת עמדה על סך של 311,000 ש"ח (ת.א. 7964/01 בבית משפט השלום בראשון לציון). ביום 15.5.2002 דחה בית משפט השלום בראשון לציון את התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. יצויין כי עוד בגדרה של התביעה שנדחתה, טענו התובעים גם את טענותיהם הנוכחיות לגבי התשלומים העודפים ששילמו לכונס הנכסים ולאדריכל, אך לא תבעו שם את השבת הכספים, אלא כאמור, פיצוי מוסכם בלבד.

6.         התביעה הנוכחית הוגשה ביום 30.2.2003 ועמדה תחילה על סך של 200,000 ש"ח, שכן כללה ראשי נזק נוספים. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין, בנימוק שפסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מהווה מעשה בית דין החוסם את התביעה הנוכחית. בית המשפט (כב' השופטת ר' ניב) דחה את התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש בנימוק של מעשה בית דין. כמו כן, נדחתה התביעה לתשלום הוצאות המשפט שהיו לתובעים במסגרת תיק ה"פ 1939/96, בנימוק שצריך היה לתבוע אותן באותו הליך ולא כעת. לגבי השבת הכספים ששולמו לאדריכל ולכונס הנכסים נקבע כי זכותם של התובעים לתבוע סעד זה נשמרה להם על פי החלטת כב' השופטת סירוטה. בית המשפט הורה לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן ברוח החלטתו, והתביעה המתוקנת היא שעומדת כעת להכרעה. חשוב לציין כי בהחלטתה מיום 18.4.2004 קבעה כב' השופטת ניב כי בהסכמת הצדדים, במסגרת פסק הדין העיקרי תשקל מחדש החלטתה בענין סילוק התביעה על הסף.

7.         הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי לפי חוזי המכר היה על התובעים לשאת בכל ההוצאות הכרוכות ברישום הבית המשותף ורישום בעלותם בשתי הדירות, אך התובעים לא שילמו את החיובים הנ"ל. לגבי שכרו של הכונס, הם טוענים כי חלקם הנכון בשכרו של הכונס הינו רבע בלבד, ולא שליש כטענת התובעים, ועל כן שיעורו הוא 14,750 ש"ח בלבד (ולא 19,667 ש"ח כטענת התובעים). לגבי שכרו של האדריכל, הם טוענים כי אין בהחלטת כב' השופטת סירוטה משום הטלת חבות עליהם להשתתף בשכרו, אלא אך ורק שמירת זכות התביעה של התובעים כלפיהם, בלא להכריע מראש בגורלה של תביעה כזו. בכל מקרה, הם מבקשים לקזז מתביעתם של תובעים 3 ו-4 סך של 1,800 לירות אותו התחייבו לשלם עבור שכ"ט עו"ד ביום 2.10.1972, אך לא שילמו מעולם. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין שיצר פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון.

8.         התובעים טוענים כי חלקם של הנתבעים בשכרו של הכונס הוא שליש ולא רבע, שכן הכונס טיפל בשלוש דירות: שתיים של התובעים ושלישית של הנתבעים (היא הדירה שנמכרה בשעתו ללויט). לגבי שכרו של האדריכל הם טוענים כי עוד בתיקי ה"פ 227/78 ו- 761/78 נפסק כי הנתבעים הם שיממנו לבדם את כל ההוצאות לצורך רישום הבית המשותף והדירות. לדבריהם, כב' השופטת סירוטה היתה ערה לכך, אך כדי לקדם את הרישום קבעה כי בשלב זה יישאו התובעים בשכרו של האדריכל תוך שמירת זכותם לתבעו מהקבלנים. לגבי הטענה בדבר מיצוי העילה, טוענים התובעים כי מדובר בעילת תביעה שונה- עילת השבה שנולדה בשנת 1998- השונה מן העילה של הפיצוי המוסכם שנולדה שנים קודם לכן.

9.         ברע"א 2094/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' מוחמד מושלב ואח'   תק-על 2004(4), 1087 ,עמ' 1089, נפסק:

"עילת תביעה אשר שימשה בסיס לפסק דין נבלעת בו, ושוב לא יוכל בעל דין לבסס עליה תביעה משפטית נוספת. כלל ההבלעה (merger) הינו כלל יסוד בתורת "מעשה בית דין". הוא מונע בעד תובע שניתן בעניינו פסק דין מלתבוע פעם נוספת בעילת תובענה ששימשה יסוד לפסק הדין. אולם מקום שאותו מעשה או אותה עיסקה חוזית מצמיחים עילות תביעה נפרדות, רשאי תובע להגיש בגינן תביעות נפרדות אם בחר לעשות כן, וכלל השתק-עילה לא יחול , אף שיתכן שמכח השתק פלוגתא הוא יהא מנוע מלכפור בממצא כלשהו שנקבע בהתדיינות הקודמת בינו לבין בעל הדין שכנגד. השאלה אימתי מוליד מקור משפטי נתון עילת תביעה אחת או מספר עילות תביעה נבחנת על פי נסיבותיו של המקרה, ועל פי טיבו של אותו מקור ... " (הדגשות אינן במקור)

במקרה דנן לא שוכנעתי כי עילת התביעה שנדונה בתיק הנוכחי היא אותה עילת תביעה שנדונה בבית משפט השלום בראשון לציון ונבלעה בפסק דינו. בתביעה הראשונה, עילת התביעה היתה פיצוי מוסכם בגין הפרת החוזים משנת 1972 ו- 1976. בתביעה הנוכחית עילת התביעה היא השבת כספים ששולמו בשנת 1998, בעקבות הליך משפטי ולצורך רישום הבית המשותף. המקור המשפטי שהצמיח את העילות אינו אותו מקור, גם אם מבחינה עובדתית, המקור לשתי התביעות הוא מחדלם של הנתבעים בענין רישום הזכויות בדירות. אכן, בעת שהוגשה התביעה הראשונה כבר התגבשה עילת התביעה הנוכחית, ולכן טוב היו עושים התובעים לו ריכזו את כל טענותיהם בתביעה אחת ולא פיצלו אותן, אך לא די בכך כדי לחסום את דרכם כיום, שכן לא ניתן לקבוע כי עילות התביעה השונות התמזגו והיו לאחת.

שכר טרחתו של כונס הנכסים

10.        החלטת כב' השופטת סירוטה בענין שכרו של כונס הנכסים היתה ברורה:

" שכר זה ישולם על ידי המשיבים ואם אחד מהם לא יעמוד בתשלום חלקו יוכלו המשיבים האחרים לתבוע ממנו".

בהמשך היא מציינת בהקשר של שכר הביניים ששולם לכונס הכנסים:

" החיוב היה לגבי כל המשיבים ועל כן יש להשלים את שכר הביניים..."

מכאן עולה כי בית המשפט התכוון שכל המשיבים יישאו בחלקים שווים בשכרו של כונס הנכסים.

11.        אינני מקבל את טענת התובעים, לפיה יש לחלק את העלות לפי מספר הדירות. לפי טיעון זה, על הנתבעים לשאת בשליש מהחיוב, הואיל ודירה אחת מבין השלוש היא בבעלותם. אכן, שורת ההגיון נותנת כי החיוב היחסי יחושב לפי מספר הדירות ולא לפי מספר המשיבים, כטענת התובעים, אלא שהחלטת כב' השופטת סירוטה מתייחסת במפורש למשיבים ולא לדירות, והחלטה חלוטה זו, לטוב ולרע, היא שיוצרת את מקור החיוב ומכאן שיש להיצמד אליה כלשונה. הואיל והיו שבעה משיבים באותו הליך, והם ארבעת התובעים, שני הנתבעים ולויט, הרי שחלקם של הנתבעים בשכרו של כונס הנכסים הוא שתי שביעיות בלבד. מאותה סיבה אינני מקבל את טענת הנתבעים כאילו חלקם היחסי בשכרו של כונס הנכסים הוא רבע בלבד, בנימוק שעסקינן בארבע קבוצות (קבוצת התובעים 1 ו-2, קבוצת התובעים 3 ו-4, קבוצת הנתבעים וקבוצת לויט), שכן בית המשפט לא ביקש בהחלטתו לחלק את המשיבים לארבע קבוצות.