פסק-דין בתיק א 190742/02

1.         העובדות, הצדדים והמחלוקת

            בתאריך 16.9.1996 נהרג למרבה הצער עובד נועם ז"ל, בנם של התובע מס' 1 והתובעת מס' 2 ואחיהם של התובע 3, התובע 4 והתובעת 5 וזאת לאחר שרכב שבו נהג הנתבע מס' 1, פגע בו (להלן: "התאונה").

            התובעת מס' 2 והתובע מס' 4 היו עדים לתאונה והתובע מס' 1 והתובעים 3 ו - 5 הגיעו למקום התאונה בסמוך לאחר מכן (ראה פרק המבוא לסיכומי התובעים).

            בכתב התביעה טענו התובעים, כי נגרם להם נזק נפשי קשה ביותר בגין התאונה.

            תביעת העזבון סולקה ונותרה איפוא תביעתם של התובעים בגין נזקיהם הנפשיים.

            התאונה הינה תאונת דרכים, כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ובישיבת יום 15.3.05 הסכימו הצדדים להגיש טיעונים בכתב לצורך קבלת פסק-

דין לפי סעיף 4 (ג) לחוק לגבי התובעת מס' 5 וכן לצורך קבלת פסק דין מנומק ככל הנוגע לתביעתם של התובעים 1 - 4.

            הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב וכעת לי המלאכה לגמור.

2.         מהות הפגיעה   

            לכתב התביעה צורפה בקשתם של התובעים למנות להם מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, לשם הערכת נכותם בגין התאונה.

            כב' השופטת אגי, לפניה נשמע התיק בשלביו הראשונים, קבעה, כי יש מקום למנות לתובעת מס' 5 בלבד מומחה בתחום הפסיכיאטריה (ראה החלטה מיום 18.2.2003).

            המומחית שמונתה, ד"ר רחל בלומנזון, קבעה בחוות דעתה מיום 24.12.04, כי התובעת מס' 5, נופר עובד (להלן: "התובעת") המשיכה לתפקד היטב בלימודים לאחר התאונה וכשנתיים וחצי לאחר התאונה הופיעה אצלה תגובת אבל מאוחרת, שהתבטאה במחשבות של משמעות החיים ומשאלת מוות והצטרפות לאחיה, תופעות סומטיות המבטאות חרדה, תחושת גוש תקוע בגרון וקשיי שינה.

            עוד קבעה ד"ר בלומנזון, כי התובעת טופלה במסגרת המרפאה לבריאות הנפש ובאופן פרטי אצל מטפלת באומנות ומצבה של התובעת השתפר במהלך כשנה.

            בעת בדיקתה התרשמה ד"ר בלומנזון, כי התובעת "נערה כשרונית וחיונית, פעילה מאוד לימודית וחברתית, ללא פסיכופתולוגיה".

            יצוין כי בעת בדיקתה של התובעת על ידי ד"ר בלומנזון המשיכה התובעת לתפקד היטב בלימודים, המשיכה בפעילות בחוג מחול מודרני ובתנועת הצופים.

            לסיכום העריכה ד"ר בלומנזון את נכותה הזמנית של התובעת בגין תאונת אחיה ב - 10% למשך שנה, שהחלה כשנתיים וחצי לאחר התאונה, וכן העריכה כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין התאונה ולא ראתה צורך בטיפול פסיכולוגי נוסף בשלב זה.

            התובעת לא שלחה שאלות הבהרה אל ד"ר בלומנזון ולא ביקשה לחוקרה בחקירה נגדית, ומכאן שקביעותיה של המומחית בתחום הפסיכיאטריה, לא קועקעו.

            כזכור, אף לשאר התובעים לא נקבעה נכות בתחום הנפשי (בין צמיתה ובין זמנית), משלא מונו להם מומחים רפואיים עוד בשלב הראשוני.

3.         הדין החל