פסק-דין בתיק א 190455/02

1.         התובעת הינה חברת ביטוח העוסקת בין היתר בביטוחי רכב מנועי.

במהלך עסקיה הוציאה התובעת פוליסה לבטוח רכב מסוג מקיף לרכב מספר 18-011-18 (להלן: "הרכב"), אשר היתה בתוקף בתאריך הרלבנטי לאירוע התאונה נשוא תביעה זו.

2.         ביום 23.12.01 בערך בשעה 18:30 בדרך צפת לכיוון בר יוחאי הגיחה פרה מצד הדרך, פגעה ברכב והסבה לו נזקים בסך 30,860 ש"ח נכון ליום 8.1.02 אותם שילמה התובעת למבוטח וכן שכ"ט שמאי בסך 560 ש"ח בו נשאה, כמפורט בכתב התביעה. הפרה עצמה נהרגה בתאונה.

תוית האוזן של הפרה, שהינה תג הזיהוי של הפרה, נלקחה במקום התאונה על ידי שוטר. אין חולק, כפי שעולה מתיק המשטרה, כי על פי רישומי משרד החקלאות רשומה הפרה בעת התאונה על שמו של הנתבע.

התובעת טוענת כי חזקה על הנתבע שידע כי הפרה המשוטטת עשויה לעלות על הכביש וכי על הנתבע נטל הראייה להוכיח שלא היתה לגביו התרשלות, וזאת לאור סעיף 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע  כי חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה, הינה על בעל הפרה וזאת אם:

(1)                 הנזק נגרם על ידי חיית בר או על ידי חיה שאינה חיית בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה  עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק.

(2)                 הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה.

בנוסף טוענת התובעת כי יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" וכי על הנתבע להוכיח כי לא היה בהתנהגותו ו/או מי מטעמו משום התרשלות שיחוב עליה וזאת משום שהפרה היתה בחזקתו ובשליטתו.

בנוסף טוענת התובעת כי התאונה ארעה בשל רשלנותו  ו/או חוסר זהירותו בכך שלא מנע בריחת הפרה, לא דאג לגידור הרפת או שטח המרעה כפי שראוי היה לעשות כך, לא נהג כפי שבעל רפת סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

התובעת מוסיפה וטוענת גם להפרת חובה חקוקה - תקנה 2(ב) לתקנות מחלות בעלי החיים (רישום, סימון והובלה של בקר), תשל"ו 1976.

באשר לסכום הנזקים התובעת טוענת כי בהתאם לחובתה על פי הפוליסה שילמה למבוטח את דמי הנזק וכן נשאה בשכר טרחת השמאי-סך של 30,860 ש"ח-נכון ליום 8.1.02 + שכ"ט שמאי -560 ש"ח.  סך כל תשלומי התובעת הינם בסך - 31,985 ש"ח)

3.         הנתבע טוען כי אין כל קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין המעשים או המחדלים המיוחסים לנתבע לבין התאונה וכן מכחיש את הנזק שנגרם לרכב. 

לחילופין, טוען הנתבע כי בהתאם לפוליסת הביטוח שהוציאה עבורו איילון חברה לביטוח  בע"מ, הוא זכאי להשתתפות או לשיפוי בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה זו. לפיכך הגיש הנתבע הודעה לצד שלישי כנגד חברת הביטוח איילון.

הנתבע טוען כי שטח המרעה והרפת בבעלותו מרוחקים מאוד מאזור אירוע התאונה. כי הוא נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת תנועה חופשית ובלתי מבוקרת של מי מפרותיו מחוץ לשטח המרעה או הרפת.

כמו כן טען כי שטח המרעה היה מגודר בגדר המחוזקת על ידי עמודי "בזמת" (זוויתן ברזל) .

טענתו העיקרית של הנתבע כי אותה פרה המעורבת בתאונה לא היתה בבעלותו בעת התאונה וכי כנראה מכר אותה באחת העיסקאות של מכירה וקניית פרות, ולכן אין בנסיבות העניין כדי להעביר את נטל הראיה ו/או נטל השכנוע עליו. בין היתר טען שנהג הרכב לא הקפיד על חובת הזהירות כנדרש, לא נהג במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה.

4.         בכתב הגנה להודעת צד שלישי ששלח הנתבע, טוענת חברת הביטוח איילון כי הפוליסה לא מכסה את המקרה נשוא התביעה בשל אי קיום תנאי הפוליסה בידי הנתבע ולפיכך דוחה את התביעה של המבוטח.

5.         מהעדויות שנשמעו בפני בית המשפט עולה כי הפרה ממנה הוסרה התוית גרמה לתאונה.

אין חולק כי הנתבע רשום כבעלים של הפרה במשרד החקלאות, ובהנחה  שהפרה של הנתבע, הרי שהאירוע התאונה נופל לגדר סעיף 40 לפקודת הנזיקין - חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה - ונטל הראייה עובר לנתבע .