פסק-דין בתיק א 18712/06

1.         בפניי תביעת שיבוב בה עותר המוסד לביטוח לאומי ( להלן "המל"ל" ), לחייב את הנתבע לשפותו בגין גמלאות ששילם לאחד ממבוטחיו בשם חלבי אנואר ( להלן "הנפגע" ), בנסיבות שיפורטו להלן, מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

2.         ביום 10.1.00 עת עמד הנפגע בפתח חנותו, התנפל עליו הנתבע על פי הנטען, תקף אותו במוט ברזל בראשו, וכתוצאה מכך נגרמו לנפגע נזקי גוף ( להלן "האירוע" ).

3.         לאחר האירוע הובהל הנפגע לבי"ח כרמל בחיפה שם נבדק ואובחנו אצלו חבלות בראש עם מספר מוקדי דימום תוך גולגלתיים. הוא הופנה למרכז רפואי רמב"ם שם עבר סדרת טיפולים לרבות תפירת הפצעים בראש, ואושפז עד ליום 13.1.00, ושוחרר לביתו להמשך מעקב וטיפול רפואי.

4.         הנתבע הועמד לדין וביום 5.3.02 הורשע בתקיפה חבלנית ונגזר עליו עונש מאסר על תנאי וקנס כספי. 

5.         הנפגע הגיש כנגד הנתבע בבית משפט זה, תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים ( בת.א 16767/02 ). התביעה נסמכה בין היתר על חוות דעתו של רופא נוירולוג, ד"ר רון פלד, שבה קבע כי בעקבות הזעזוע המוחי והפגיעה המוחית הקלה שמהם סבל הנפגע בעקבות האירוע, נותרה אצלו נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין תסמונת פוסט-טראומטית קלה.

            הנתבע הגיש חוות דעת נגדית של ד"ר צבי באום אשר קבע כי לא נותרה לנפגע בעקבות האירוע, תסמונת פוסט-טראומטית במידה החורגת מהמוגדר בסעיף 34 (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956, וכי לא נותרה אצלו כל נכות נוירולגית אחרת.

6.         במסגרת התביעה הנ"ל הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה לפיו שילם הנתבע לנפגע פיצוי בסך של 45,000 ש"ח.

7.         האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המל"ל, וועדה רפואית מטעמו שבדקה את הנפגע, קבעה כי לנפגע נותרה נכות רפואית צמיתה בגין הפרעה פסיכונוירוטית, המקנה לו נכות בשיעור של 10% על פי תקנה 34 (ב).

8.         המל"ל שילם לנפגע דמי פגיעה ומענק נכות מעבודה בסכום כולל נומינאלי של 22,079 ש"ח, ובתביעה זו הוא עותר לחייב את הנתבע לשפותו בגין הסכומים הנ"ל.

9.         ב"כ הצדדים הסמיכו את בית המשפט לתת פסק דין על סמך חומר הראיות שהוגש לתיק וסיכומים בעל פה, ללא צורך בחקירות.

10.        לאחר ששמעתי את סיכומי הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

11.        הנתבע טען כי המל"ל פעל כמתנדב בנסיבות העניין שבפנינו, שכן האירוע לא קרה "תוך כדי ועקב עבודה", ומשכך, אין הוא מהווה תאונת עבודה. לגרסתו, האירוע נוצר עקב סכסוך משפחתי רב שנים ואינו קשור לעבודתו של הנפגע.

אולם מעיון בהודעת הנפגע שנמסרה לחוקר מטעם המל"ל עולה כי האירוע התרחש תוך כדי עבודתו של הנפגע, כאשר התכוון לסגור את דלת חנותו בסוף יום העבודה, אז התנפל עליו הנתבע כמתואר לעיל. בנוסף התברר - על פי דברי אבי הנתבע - כי האירוע התרחש על רקע תחרות עסקית בין שני הצדדים.

אי לכך, הנני קובעת כי האירוע אכן מהווה תאונת עבודה, וכי המל"ל לא פעל כמתנדב בנסיבות העניין.

12.        הנתבע טען כי האירוע התרחש בנסיבות אחרות. אמנם הוא לא הכחיש את עצם התרחשות האירוע אך לטענתו האירוע התרחש כאשר הנפגע ואשתו תקפו אותו, וכתוצאה מכך הוא נאלץ להשתמש בכח סביר להגנה עצמית, שהסתכם בדחיפתו של הנפגע בלבד.

אולם, טיעון זה אין בו כדי לסייע לנתבע, שכן על פי הוראת סעיף 42א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, ומשלא הוגשה מטעם הנתבע בקשה להבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 42ג לפקודה הנ"ל, ומשלא נתקבלה בקשה זו על ידי בית המשפט, מנוע הנתבע מלהעלות טיעונים בעניין זה.

13.        הנתבע טען כי הנפגע הפריז בנזקיו הנטענים, וכי לא נותרה אצלו נכות צמיתה כתוצאה מהאירוע. לתמיכת טענתו הנ"ל הפנה למימצאים שנקבעו על ידי המומחה מטעם הנתבע בהליך האזרחי, ד"ר באום.

            ברי הוא כי טענותיו הנ"ל של הנתבע הינן במישור הרפואה. מטעם המל"ל הוגשה חוות דעתו הרפואית של ד"ר פלד שהצביעה על קיום נכות צמיתה בשיעור של 10%, ועל הקשר הסיבתי בינה לבין האירוע. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעת נגדית של ד"ר באום שהצביעה על אי קיום נכות.

אמנם, במקרה הרגיל, כפות המאזניים הינן מעויינות בהעדר חוות דעת שלישית, אולם בענייננו, קיימת קביעה נוספת היא קביעת הועדה הרפואית של המל"ל אשר בדקה את הנפגע וקבעה כי נותרה אצלו נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10%. סביר להניח כי המל"ל, בהתחשב בתפקידו ומטרותיו, לא היה מקנה נכות צמיתה מקום שלא היתה הצדקה לכך.