פסק-דין בתיק א 187095/02

בפני תביעה לתשלום סך של 71,101 ש"ח (להלן - " התביעה"). תביעה זו הוגשה לראשונה בבית משפט לתביעות קטנות ביום 14.3.2001 ובהמשך, הועבר התיק לבית משפט השלום.

התביעה הוגשה נגד עירית ר"ג וראש העיר מר צבי בר. ביום 24.12.02 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת מארק בדבר מחיקת הנתבע 2 (ראש עיריית רמת גן) מכתב התביעה מאחר והעירייה היא אישיות משפטית נפרדת ואין לראות בראש העיר כחב בחבות אישית.

עובדות שאינן במחלוקת

הנתבעת מסרה לתובע 18 הודעות לסילוק מפגעים (להלן - " הודעות") בין התאריכים 18.7.90 ועד 7.10.90. חלק מההודעות הוגשו לתיק בית המשפט והן התייחסו למפגעים כגון: ניקוי חצר ליד דירתו של הנתבע, גזימת עצים שגדלו בשטח החצר (ראה מש/3, מש/4 ופרו' עמ' 7).

התובע הוא דייר בבניין ברחוב רננים 3 רמת גן (להלן - " הבית המשותף"). מדובר בבניין של 4 דירות בשתי קומות כאשר התובע מתגורר באחת מדירות הקרקע (פרו' עמ' 5- 6).

ההודעות התייחסו למפגעים בחצר הרשומה בלשכת רישום המקרקעין כרכוש משותף של כל דיירי הבית המשותף. מקור המפגעים נשוא המחלוקת בחלק החצר הסמוך פיזית לדירת הקרקע של התובע. הנתבעת בחרה להגיש את ההודעות לתובע ולרשום אותן על שמו בלבד.

במקביל, הוגשו נגד התובע כתבי אישום בבית משפט השלום (ראה מש/4).

ברירות הקנס והתביעות המשפטיות בוטלו ביום 15.3.94 לפי מכתב שנשלח אל התובע על ידי המחלקה המשפטית של הנתבעת באותו תאריך (נספח ו' לכתב התביעה).

טענות התובע

עניינה של התביעה בהתנהלותה של הנתבעת מול התובע.

עובדי הנתבעת מסרו לידי התובע במהלך שלושה חודשים החל מתחילת חודש יולי 1990 ועד ליום 7.10.90  18 הזמנות לדין וכתבי אישום בנוגע לדרישות לגזום (לכרות) עצים שגדלו בפינת חצר הבית המשותף  בו מתגורר התובע.

החצר  היא בבעלות כל דיירי הבית המשותף ולמרות זאת הופנו ההודעות וכתבי האישום ויועדו אל התובע בלבד. 

מצב דברים זה גרם לכך שלתובע לא היתה יכולת אפקטיבית לפנות לשכנים לבית המשותף לטפל יחדיו בהסרת המפגעים (ראה מכתבו של התובע מיום 25.7.90 - חלק מנספח ג' לכתב התביעה).

התובע שלח אל הנתבעת 15 מכתבים בין התאריכים 25.7.90 עד ליום 24.1.94 שבמענה להם שלחה הנתבעת כ- 10 מכתבי תשובה בין התאריכים 7.9.90 עד ליום 17.2.94.

לאורך כל התקופה ולמרות התכתובת הענפה, הנתבעת לא נתנה מענה ענייני לטענות התובע ושאלותיו מדוע הופנו ההודעות אליו בלבד שעה ששטח החצר מקור המפגעים רשום כשטח משותף השייך לכלל הדיירים בבית המשותף.

רק ביום 15.3.94, למעלה משלוש שנים לאחר משלוח ההודעות וכתבי האישום אל התובע, הודיעה הנתבעת לתובע כי התביעות המשפטיות נגדו בוטלו.

התביעה היא בשלוש עוולות: רשלנות, נגישה והפרת חובה חקוקה של הוראות החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות)  תשי"ט- 1958.

הנתבעת  אחראית במעשיה לנזקים שנגרמו לתובע מפתיחתו והתמשכותו של הליך הנפל  שנפתח נגדו בפלילים. במעשיה גרמה הנתבעת לתובע הוצאות ממון, זמן וטרחה בסך 54,400 ש"ח וכן לעוגמת נפש שהוערכה על ידי התובע בסך של 16,500 ש"ח ופגיעה בשם הטוב בסך 1 ש"ח ( פיצוי סימלי).

טענות הנתבעת

דין התביעה להדחות על הסף מחמת חוסר עילה ישירה ועקיפה. בבנין המשותף  היה קיים נוהג בדבר חלוקה של חצר הבית בין הדיירים. לפי חלוקה זו, חלק החצר  הסמוך לדירת התובע היה בשימושו והוא נהג בו מנהג בעלים. באותו חלק היו קיימים המפגעים נשוא הדו"חות.

לפי המידע שהיה בידי הנתבעת, היה על התובע לטפל בהסרת המפגע ולבצע את הגיזום והניקיון בשטח החצר הסמוך לדירתו.

החל ממועד הפניה אל התובע לטפל בהסרת המפגע החל התובע להציף את הנתבעת במכתבים שונים ומשונים היה בהם להוות הטרדות של גורמים שונים בעירייה לרבות ראש העיר.  פניות התובע לנתבעת נענו וטופלו אולם התשובות לא השביעו את רצונו הבלתי ניתן לסיפוק של התובע.

פעולות הנתבעת לרבות ההודעות והגשת כתבי האישום נעשו ללא משוא פנים ובתחום סמכותה. אין מחלוקת בדבר קיומו של המפגע והסכנה אשר נשקפה ממנו.

ההודעות נרשמו לתובע כחוק לאור קיומו של המפגע. ביטול ההודעות נעשה לפנים משורת הדין נוכח פניותיו החוזרות והנשנות של התובע ולמרות שהתובע מעולם לא דרש את ביטול ההודעות בפניותיו הרבות.