פסק-דין בתיק א 186729/02

מבוא

1.         זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפיצויים").

2.         התובע, יליד 1949, נפגע בתאונת דרכים ביום 30.9.01, בהיותו כבן 52 (בנסיבות שמהוות גם תאונת עבודה).

3.         הנתבעות מודות באירוע התאונה, בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. המחלוקת נסבה על שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק ועל היקפו ושיעורו של הנזק.

הנכות הרפואית והקשר הסיבתי

4.         התובע התלונן על כאבים בחזה, פונה תחילה למרפאת קופ"ח ולאחר מכן באמבולנס לביה"ח שיבא. עקב ממצאי א.ק.ג. ואקו אושפז, וביום 3.10.01 עבר צנתור. אובחנה אצלו טרשת, ובוצעה הרחבה והשתלת תומך לעורק הקדמי היורד (דו"ח צנתור - נ/3, סיכום מחלה - נ/2).  המיפוי שבוצע ביום 23.11.01 הצביע על אוטם אינפרופוסטרורי עם איסכמיה שאריתית בדופן התחתונה. בדיקת אקו מצאה כי תפקוד הלב ירוד באופן קשה ביותר. התובע נבדק על ידי מומחה בתחום הקרדיולוגי, ד"ר יצחק הרץ (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובע, ובחוות דעתו מיום 15.1.03 הוא דן במחלה עצמה, מאפייניה והקשר לתאונה כדלקמן: "מחלת לב כלילית טרשתית ממנה סובל מר מוריה היא תהליך איטי ופרוגרסיבי במהלכו חל עיבוי של דופן העורק על חשבון החלל העובר תהליך של הצרות. התהליך הטרשתי עלול להיות מואץ בהשפעת גורמי סיכון שונים כמו סכרת, יתר לחץ דם ורמות גבוהות של שומני דם, נטייה משפחתית ועישון... מחקרים שנעשו בשנים האחרונות בבני אדם וחיות מעבדה מלמדים שתהליך התכיבות הרובד הטרשתי שכיח גם כאשר ההצרות הראשונית בעורק אינה עולה על 50%. מעבר לכך ידוע שמאמצים פיזיים וגורמי מתח נפשיים עלולים לגרום לעליה חדה בלחץ הדם, זרימת דם כלילית מואצת ובמקביל מעלים את נטית טסיות הדם לאיגור תוך הפעלת מערכת קרישת הדם. במחקרים כאלה נמצא שאירוע טראומטי גופני או נפשי עלול לגרום להתכיבות הרובד הטרשתי והפעלת מערכת קרישת הדם התוך כלילית שסיומה תעוקת חזה לא יציבה ואף אוטם. בכדי לקבוע קשר נסיבתי בין אירוע של דחק נפשי או גופני ואוטם או תעוקה לא יציבה צריכים להתקיים שני גורמים. 1. אירוע הדחק הנפשי או הגופני צריכים להיות אירועים חריגים ולא רגילים. כמו למשל ריב עם סכנת פגיעה גופנית, תאונת דרכים או מאמץ גופני קיצוני ולא רגיל או שילוב שלהם. 2. אירוע הדחק הנפשי או הגופני צריך להיות בסמיכות זמן לאוטם. סמיכות הזמן השכיחה לפי המחקרים הרפואיים נעה סביב מספר שעות במקרים קיצוניים עד יום, יומיים... האם במקרה של מר שלמה מוריה ניתן אכן לקשור נסיבתית את תאונת הדרכיםהדרכים בה היה מעורב... ואוטם שריר הלב בו לקה בהמשך? ככל הנראה התשובה חיובית (ההדגשה במקור - א.ז.). מר מוריה סבל מטרשת עורקים. זאת על פי גורמי הסיכון וממצאי הצנתור. אך אין בליבי כל ספק כי תאונת הדרכים בה היה מעורב מהווה אירוע חריג שבעקבותיו לקה מר מוריה באוטם שריר הלב והתאונה יכלה בהחלט להיות TRIGER EVENT. סיכום. מר שלמה מוריה הוא גבר צעיר שעד שאושפז... לא סבל מתעוקת חזה. קיימים אצלו גורמי סיכון למחלת לב טרשתית כמו היפרליפידמיה ועישון. תאונת הדרכים בה היה מעורב באותו היום מהווה גורם אמיתי שבעקבותיו לקה מר מוריה באוטם שריר הלב. בעקבות האוטם חלה פגיעה משמעותית בתפקוד הלב, ומצבו התפקודי מתאים לדרגה תפקודית 4. על כן אמליץ על נכות קבועה של 75% על פי דיני הביטוח הלאומי: 9. (1) ג. V(ההדגשה במקור - א.ז.)".

5.         המומחה נקרא לחקירה נגדית על חוות דעתו בידי ב"כ הנתבעות, וזו התקיימה ביום 15.1.04, בפני חברי, כב' השופט אליהו בכר (מאוחר יותר, ביום 8.6.05, הודיעו הצדדים שאין להם התנגדות שהתיק יישמע בפני מותב אחר). ובכן, המומחה חוזר על קביעתו, שלפיה הממצאים ביום התאונה מלמדים על אוטם (עמ' 4 לפרוטוקול הישיבה), וכי לכל הפחות האשפוז נבע מבעיה לבבית, קרדיאלית, ולאור תוצאות מהלך העניינים, לרבות הצנתור, אין ספק שהתובע לקה באוטם (עמ' 5).

המומחה גם שב וקושר בין האירוע הטראומטי, תאונת הדרכים, לבין הופעת האוטם (עמ' 6).

            המומחה התבקש גם להתייחס למצבו הרפואי הקודם של התובע ולהשפעתו של זה, והשיב כדלקמן: "ש. גורמי הסיכון של התובע כאן, הם מאוד ניכרים, הוא היה מועמד רציני לאוטם. ת. אינני יודע כמה רציני, אבל כן. יש בהחלט גורמי סיכון. ש. גורמי הסיכון האלה היו בהיסטוריה שלו. ת. הוא היה אדם בריא שלא ידע שיש לו מחלת לב. ש. בצנתור ממנו עולה שהתובע היה בהחלט מועמד רציני לקבל אוטם. ת. כן. ש. לא היית מתפלא אם לאור הממצאים שידועים לך היום, אם גם ללא תאונה באותו יום הוא היה עובר אוטם. ת. לא הייתי מתפלא" (עמ' 6 - 7).

            חרף זאת, ובניגוד למקובל במל"ל, שנוהג לחלק את הנכות בין המחלה הבסיסית לבין האוטם, לא ראה המומחה לנכון לעשות כן, מאחר והתובע היה א-סימפטומטי עובר לתאונה (עמ' 8).

            כאמור, המומחה קבע את נכותו של התובע לפי סעיף 9 (1) ג. V לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"), כלומר התרשם כי "קיימת אי-ספיקת הלב במידה בינונית, בצקת, נשמת לאחר מאמץ קל, מסוגל לעבודה קלה ביותר ובישיבה בלבד (דרגה תפקודית רביעית)", כהגדרת סעיף משנה V. עם זאת, השיב המומחה בעדותו, בהקשר זה, כך: "ש. אתה אומר שאת הנכות קבעת לפי מה שאמר לך התובע, ועל סמך זה קבעת את כושרו לעבודה. ת. כן. ש. אם יתברר בבית המשפט שהתובע מתפקד הרבה מעבר לתיאור בתקנות, אתה לא תתעקש על גובה הנכות הרפואית. ת. אני לא אתעקש. מבחינת ההיבט הרפואי, אם יתברר שהאדם לא סובל מקוצר נשימה ולא מכאבים בחזה, אני מוכן לשנות את אחוזי הנכות שקבעתי... אם לא הייתי מדבר איתו ומסתכל עליו ועל המסמכים הרפואיים לא הייתי חושב כמוך ולא הייתי מסווג אותו במסגרת הדרגה הראשונה, הייתי אומר שהוא יכול לעבוד בישיבה ללא כל מאמץ פיזי. זו המדרגה השלישית" (עמ' 9 - 10).

            באשר לתוחלת חייו של התובע, העריך המומחה, גם אם בזהירות רבה, כי מדובר בתוחלת חיים עד לגיל 75 - 80 (עמ' 11).

6.         המומחה ערך לתובע בדיקה חוזרת ביום 5.1.05 (בעקבות אירוע חוזר שעבר), והוציא ביום 9.1.05 השלמה לחוות דעתו, תחת הכותרת "המשך חוות הדעת". באותה השלמה כותב המומחה: "מר מוריה ממשיך לבדוק מסימפטומים של תעוקת חזה ואי ספיקה דרגה III-IV. מר מוריה עבר צנתור נוסף בחודש יוני 2004 עקב תעוקה בלתי יציבה ובהמשך לצנתור עבר הרחבה של העורק הימני עם תומך. מקטע הפליטה נשאר כ 30% ומצבו התייצב. ההפרעה החסימתית בתפקודי הריאה עלולה להיות קשורה לבעיה הלבבית אך איננה מחמירה כשלעצמה את נכותו. לאור כל האמור אינני מוצא מקום לשינוי דרגת הנכות שקבעתי לו בחוות דעתי הקודמת 75% לפי דיני הביטוח הלאומי: 9. (1) ג. V".

7.         ביום 18.9.05 עתרו הנתבעות בבקשה לזמן את המומחה לחקירה נוספת על חוות דעתו. באותה בקשה פרטו, כי לאחר חקירת המומחה, ביום 6.7.04, נבדק התובע ע"י ועדת המל"ל (נפגעי עבודה) וממצאיה, לרבות ממצאי ועדת העררים הוגשו רק עתה. נקבע שם, כי לתובע 40% נכות בלבד, לפי סעיף 9 (1) ג' III, וכי משיעור זה אף נוכו 25% בגין מצבו הקודם של התובע שאינו קשור לתאונה אלא במחלה הכלילית; בוועדה סופית מיום 4.8.05 נקבעו לתובע 19% נכות. לאור זאת נתבקשה כאמור חקירתו הנוספת של המומחה על מנת "לעמת אותו עם קביעות אלה". התובע התנגד לכך, מהטעם שממילא אין להציג בפני המומחה מסמכים האסורים בהמצאה. ביום 9.10.05 קיבלתי את ההתנגדות ודחיתי את הבקשה, תוך הפנייה גם לרע"א 358/02 פרץ נ' כלל, דינים עליון סא', 297 (2002), שם נפסק כי אין להציג קביעות של המל"ל בפני המומחה הרפואי, וכי איסור זה משתרע לא רק על השלב שלפני הכנת חוות הדעת אלא גם על שלב שאלות ההבהרה. ההחלטה מאזכרת בהסכמה את רע"א 1422/01 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' רחמן, פ"ד נה (4) 153 (2001), שם נקבע כי האיסור חל גם על שלבי שיגור שאלות ההבהרה והחקירה הנגדית של המומחה. ביום 15.11.05 עתרו הנתבעות בבקשה נוספת לזמן את המומחה לחקירה.הנימוק העיקרי בבסיס הבקשה הייתה הטענה, כי במהלך ישיבת ההוכחות הוצגו ראיות, לרבות קלטות ( נ/6, נ/7), אשר מלמדות על תפקוד טוב יותר של התובע מזה שהמומחה לקח בחשבון כבסיס לקביעת הנכות. ביום 20.12.05 קיבלתי את התנגדות התובע וקבעתי, תוך הפניה לע"א 3213/03 נהרי נ' דולב (ניתן ביום 24.11.05), כי ממילא הקביעה הסופית בדבר אחוז הנכות מסורה בידיי. אוסיף, כי הדברים יפים במיוחד בסעיף הנכות המדובר, שבו ישנה זיקה הדוקה בין קביעת הנכות לבין רמת התפקוד.

8.         נדרשת הכרעה, על כן, בשלושה עניינים עיקריים - שיעור הנכות, הקשר הסיבתי בין האוטם לתאונה והחלק שיש לייחס, אם בכלל, למצב הקודם.

9.         במקרה בו קא עסקינן ישנה זיקה הדוקה בין ההיבט התפקודי לבין קביעת הנכות הרפואית, זיקה הנובעת מתוך סעיף הנכות עצמו. סעיף 9 הנ"ל לתוספת התקנות קובע:

           (1)   במחלת לב שגרונית חריפה, דלקת חידקית, תת-חריפה של פנים הלב (S. B. E.) ובאטם שריר הלב       

(א)   בתקופת 3 החדשים הראשונים לאחר גמר ההתקף החריף                 100%

(ב)    בתקופת 3 החדשים הבאים                                                              50%

(ג)    לאחר התקופה הנ"ל יש להעריך בהתאם לדרגות התפקודיות של הלב -

(I)     מסוגל לעבודה הרגילה ללא הפרעות וללא הגבלות כלשהן            10%