פסק-דין בתיק א 18649/00

1.         התובעת היתה במועדים הרלוונטים בחורה כבת 20 שנה שהשתחררה משירות סדיר בצה"ל. כחצי שנה לאחר השחרור החלה לעבוד אצל הנתבע כמפיצה של משחקי ילדים.

2.         לאחר תקופה קצרה החליטו הצדדים כי התובעת תהפוך לשותפה ברווחי הפעילות המשותפת ולפיכך נרשמה התובעת כעוסקת מורשה, דרכה נוהלו העסקים המשותפים והצדדים היו אמורים להתחלק ביניהם ברווחים.

3.         בשלב מסוים התקוות העסקיות היו גדולות, ואביה של התובעת,  מר זמיר  אצילזדה, מצטרף גם הוא לפעילות העסק כאשר חלקו היה העיקר בביצוע העבודה בפועל.

4.         בסוף שנת 1996 תחילת 1997 הפסיקו הדברים להתנהל כשורה בין הצדדים, ואף נוצר נתק ביניהם, עד שביום 5/5/97 נפגשו הצדדים  ובפגישה זו סוכם כי הנתבע ישלם לתובעת  את יתרת החוב שחב לה והדברים אף הועלו על הכתב.  (להלן: "ההתחייבות").

            ההתחייבות כללה הצהרה כי בגין העבודה המשותפת, חב הנתבע לתובעת סך של 100,000 ש"ח כאשר מתוך סכום זה שולם סך של 75,500 ש"ח ואת ההפרש (דהיינו סך של 24,500 ש"ח) התחייב הנתבע לשלם לתובעת.

            התובעת הגישה תביעה בהתבסס על מכתב ההתחייבות, מאחר וזה  האחרון התחמק מתשלום החוב.

5.         הנתבע  לא כפר בטענות התובעת בדבר החוב שחב לתובעת, אלא שטען כי הוא זכאי לקיזוזים שונים ששילם בגינם וכי שילם לה על חשבון החוב שב'התחייבות' סך של 5000 ש"ח כך שלכל היותר הוא חב לה על סמך התחייבות זו סך של 19,500 ש"ח.

 יתרת חוב זו קוזזה מעל ומעבר על ידי תשלומים ששילם  עבורה בסך כולל של 41,888 ש"ח.  כמו תשלום לנירם פרסומים בסך 8000 ש"ח לישראל שטרן 5,500 ש"ח ובגין פרוייקטים שיקופים, הוא זכאי לקיזוז של מחצית הסכומים ששילם בגין הפסדים בסך של כ- 20,000 ש"ח.

6.         הצדדים הסמיכו אותי לפסוק בפשרה לפי סעיף 79 א'. פשרה זו כוללת לפי הסכמת הצדדים את חובותיו, התחייבותיו, זכויותיו של מר זמיר אצילזדה, שהינו אביה של התובעת, שהיה נוכח בדיון ונתן גם הוא הסכמתו לפסק הדין בפשרה.

             "בסופו של יום", לאחר שנשמעה עדותה של התובעת, היו בפני תצהירי הצדדים וראיותיהם,  הסמיכו אותי, כאמור, הצדדים, לפסוק בפשרה.

פסק דין בפשרה מבוסס על כללי הצדק הטבעי (הנשקלים במאזני משפט). הפשרה מביאה בחשבון שיקולים מוסריים טהורים כמו עקרונות של חרות, צדק, יושר ושלום ( דנ"א 2401/93 נחמני נ' נחמני פד"י נ (4) 661 , פסקאות 28-32 לפסק דינה של השופטת שטרסברג כהן, ובפסקאות 4-5 של השופטת דורנר וכן ע"א 379/94 פלוני נ' פלונית ואח', פד"י נ(3) 133, 182), ויש פעמים שהפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג.

פסק דין בפשרה אינו מתייחס רק להיבט המהותי, כאשר הרעיון המרכזי העומד מאחורי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984, הינו להחיש לסיים בהקדם האפשרי את הסכסוך מצד אחד ומצד שני להקל את העומס על בתי המשפט.

בית המשפט הדן שלא על דרך פשרה, פוסק על פי הדין המהותי המיושם על העניין שבפניו, אך בצד זאת, אין ביהמ"ש מנוע מלהביא בחשבון שיקוליו (במקרה שאין מניעה לכך לפי הדין), גם שיקולים אחרים שהינם שיקולים אנושיים ומוסריים המתאימים לנסיבות המיוחדות של העניין ושל המתדיינים באותו תיק.

גם בפסק דין בדרך הפשרה, שוקל בית המשפט את שיקולי הדין והשיקולים האחרים, אך בעוד שבדיון רגיל, הבכורה בשיקול הדעת מבוסס על הדין, הרי שבדרך הפשרה, מוסמך ביהמ"ש לשנות את סדר העדיפויות ואם "ראה בית המשפט לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - שיקולים שבדין, ראה לטוב לפניו , ישקול רק - או, בעיקר - אותם שיקולים נוספים.  בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה במידה היפה בעיניו" (הציטוט והעקרונות המפורטים לעיל, נקבעו בהלכה שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון בע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1) 337).

7.         כאמור, עיינתי בחומר הראיות והגעתי למסקנה כי היחסים בין התובעת לנתבע התנהלו בצורה שאיננה מאפשרת להכריע בזכויות ובחובות הצדדים אך ורק בהסתמך על הנתונים והמסמכים שהיו בפני.

            גם מסמך ההתחיבות עצמו, מחד, מסיים לכאורה את המחלוקות שבין הצדדים בקשר לעבודה המשותפת ב'פליקים' אך מותירה פתוחה את שאלת ההתחשבנות בנושא ה'שקופים'.

            הצדדים חלוקים בשאלה, האם התובעת היתה צד לעסקת ה'שקופים' ואם לאו, כאשר מחד טענה התובעת בצורה נחרצת, כי לא היתה צד לעסקה זו אך מאידך, מסמך ההתחייבות עליו חתמה כלל במפורש הודאה והסכמה כי 'את החשבון על השקופים בנפרד'.

יתר על כן, במכתב שנשלח מטעם עו"ד עמיקם שוחט בשמה של התובעת דרשה התובעת את חלקה בעסקת ה'שקופים' בסך של 64,000 ש"ח ולא ברור כיצד היא טוענת עתה, כנגד שני מסמכים ברורים אלו, שלא היתה צד לעסקת ה'שקופים'.

            נסיון התובעת שלא לקשור עצמה לעסקת ה'שקופים' נובעת מכך שהנתבע טען כי בעסקת ה'שקופים' היו הפסדים של כ- 40,000 ש"ח ולכן על התובעת לשאת ב- 50% מכך וכמפורט לעיל, הוא בקש לקזז סכום זה מסכום החוב שנותר חב לה.