פסק-דין בתיק א 185414/02

1.         התובע, בנק לאומי לישראל (להלן: "הבנק") הגיש תביעה על סך 100,343.83 ש"ח נגד חברה בשם גולדמון אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "גולדמון") ונגד נבו יוסף.

2.         הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, וניתנה להם רשות להתגונן באופן חלקי.

הרשות להתגונן ניתנה רק באשר לטענות שפורטו בסעיפים 1 עד 7 לתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן, וכן בטענה אשר צוינה בסעיף 10.1 לאותו תצהיר.

            לפיכך, כאשר יש לבחון את טענות הצדדים ולנתח אותן, יש צורך לנתח רק את הטענות שבגינן ניתנה הרשות להתגונן, ורק הן משמשות כתב הגנה בהתאם להחלטת כב' השופטת גבע מיום 12/6/2003.

3.         הבנק דרש בכתב התביעה מהנתבעים את סילוק יתרת החוב בחשבונותיה של גולדמון ודרש מיוסף נבו לשאת אף הוא בסכום החוב מכוח כתב ערבות עליו חתם ביום 27/10/98 לגבי כל חובותיה של חברת גולדמון.

4.         רקע עובדתי:

א)         בסניף בזל של הבנק (הסניף שבו גם מתנהל חשבונה של גולדמון) התנהל חשבון נוסף שמספרו 68800/69 על שם חברת רהיטי ויינר בע"מ. (להלן: "רהיטי ויינר").

ב)         נבו שימש מנהלה של רהיטי ויינר והוא היה בעל מניות בה בתקופה הרלבנטית.

נבו ערב לחובותיה של רהיטי ויינר ביום 10/11/94.

ג)          חברת רהיטי ויינר נקלעה לקשיים כלכליים ובעקבותיהם ננקטו נגדה הליכי פירוק.

ד)         יוסף נבו וחברת גולדמון רצו להמשיך לעבוד עם סניף הבנק של התובע.

ה)         ביום 13/9/95 נחתם הסכם בין חברת גולדמון ויוסף נבו לבין הבנק (להלן: "הסכם הפשרה).

באותו הסכם נכתב במבוא, כי רהיטי ויינר חייבת לבנק כספים, שסכומם לא ננקב והערבים מבקשים לסלק את חובם לבנק על דרך של הסדר פשרה ולפיכך קובע הסדר הפשרה את מה שקובע.

בתמצית ניתן לומר, כי על פי אותו הסכם פשרה, הבנק העמיד לערבים (גולדמון + יוסף נבו) הלוואה על סך 60,000 ש"ח שתנאי פרעונה נקבעו בהסכם, ובסעיף 6 להסכם נכתב כי במידה והתשלומים ישולמו במועדם ובמלואם, יראה חובם של הערבים לבנק כמסולק במלואו.

ו)          הבנק אכן העמיד את ההלוואה בהתאם להסכם הפשרה, וסכום ההלוואה הועבר לזכות חשבונה של חברת רהיטי ויינר.

5.         תמצית טענות הנתבע (רק אלו שניתנה לגביהן רשות להתגונן):

א)         הנתבע טען, כי הסכם הפשרה נחתם מתוך כפייה ועושק, בניגוד להוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א 1981, ובחוסר תום לב של הבנק, ולפיכך ההסכם בטל מעיקרו.

כפועל יוצא מכך, שההסכם בטל מעיקרו, יש לזכות את חשבונה של גולדמון בסכום ההלוואה + ריבית, ובאופן זה אין כלל יתרת חובה לגולדמון כלפי הבנק, וממילא, אין חובה של יוסף נבו לשלם כספים מכוח ערבותו.

ב)         יוסף נבו טען, כי הוא ביטל את ערבותו האישית ביחס לחובות גולדמון עוד ביום 19/1/99, ובאותו מועד הבנק החזיק בטחונות שערכן עלה על יתרת החובה באותה עת, ומשבטלה ערבותו האישית, לא ניתן לתבוע אותו מכוח אותה ערבות.