פסק-דין בתיק א 185055/02

1. לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 5.5.52, )אשר עבדה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו כדוורית אצל הנתבעת), עקב החלקה בסניף הדואר ברמת גן (להלן: הסניף"). הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

2. לטענת התובעת ביום 17.2.00 בסמוך לשעה 7:00 בבוקר, הגיעה כמידי בוקר לסניף עבודתה, ובעת שעשתה דרכה דרך הכניסה מעדה התובעת על כבל פלסטיק המשמש לכריכת חבילות הדואר, שהיה מוטל על הארץ. לטענתה כבל הפלסטיק הוטל על ידי עובדי הנתבעת אשר מיינו הדואר והשליכו הכבל לרצפת הסניף. (להלן: "התאונה").

3. ממקום התאונה פונתה התובעת באמבולנס לבית החולים "שיבא" שם נבדקה. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה נחבלה בכתף ימין וסובלת מהגבלת תנועות מכאבים בראש ובלסת. התובעת טופלה בפיסיותרפיה ובטיפול תרופתי הכולל הזרקות של סטרואידים לכתף. בנוסף, סובלת מהתעלפויות , איבוד משקל, חרדה וישנוניות. התובעת מציינת כי בעקבות התאונה נותרה בה נכות אורתופדית ונפשית.

4. בתחילת סיכומיה מכחישה הנתבעת את קרות התאונה ומוסיפה כי התובעת נמנעה מלהביא עדים לעצם התרחשות התאונה. בהמשך ציינה הנתבעת כי נתגלו סתירות רבות בעדותה של התובעת לעניין מקום הנפילה וכי לא הוזכר האם היה מדובר בכבל פתוח או סגור.
5. לאור הכחשת התאונה על ידי הנתבעת, תחילה יש לבחון את הפן העובדתי של המקרה ורק אם תשתית הראיות תורה כי התאונה התרחשה כנטען, ניתן יהיה לבדוק את הסוגיה המשפטית בעניין אחריותה של הנתבעת כמעבידה.

הפן העובדתי :

6. כממצא עובדתי, לאחר בחינת הראיות, אני קובע כי התאונה אכן התרחשה כנטען והתובעת אכן נפלה כתוצאה מהיתקלות רגלה בכבל פלסטיק כאמור וזאת מן הטעמים שיובאו בהמשך דבריי.

7. התובעת תיארה התאונה בתצהירה בסעיפים 4-6 ואף צרפה לתצהירה טופס " הודעה על התאונה" בו נכתב: "בכניסה לדואר נתקלה בחוטי אריזה כטבעת ונפלה וקיבלה מכה בסנטר". על גבי הטופס חתום מר שאול מתנה, מנהל מדור דוורים בסניף.

8. איני מקבל את טענת הנתבעת לפיה כאשר ממלאים טופס " הודעה על התאונה" לביטוח לאומי מצטטים את הנפגע בלבד. יש להאמין כי גם אם הדברים נכתבים לאחר תשאול הנפגע הרי שהם נבדקים בטרם חתימת הממונה ובטרם שליחת הטופס לביטוח הלאומי. ממילא לא העידה הנתבעת את החתום על הטופס כעד מטעמה להפריך את תוכנו ועל כן אני מקבל את האמור בו.

9. גם עדותו של מר סמי מרום, מנהל בסניף מטעם הנתבעת, תומכת בטענת התובעת לקרות התאונה-

"ש.         אתה יודע שהתובעת נפגעה בעבודה?

  ת.          שמעתי שהיא נפלה, היא מעדה בעת שהיא באה מהבית לעבודה. שמעתי שהיא מעדה על חבק. לא זוכר מי אמר לי. שאלתי מה קרה, אמרו לא נורא נפלה וזהו."      (עמ' 50 ש' 4-7).

10. בטופס המיון מיום התאונה, (שצורף כנספח ב' לתצהירה של התובעת), נכתב ב" סיבת הפנייה": "נפלה בזמן עבודה נחבלה בסנטר...". מסמך זה בדומה ל" טופס ההודעה על התאונה" הנם מסמכים שלא נערכו על ידי התובעת אלא על ידי גורמים אחרים אשר מצאו את גרסתה לתאונה כסבירה ביחס לנסיבות שעמדו לפניהם. הגם ולא פורטו הנסיבות במלואם כפי גרסת התובעת-אך אין בכך מאומה, היות ודבר זה לכשעצמו אינו מהווה סתירה לגרסת התביעה.

הפן המשפטי: הרשלנות

11. על מנת לבחון האם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת יש ללכת בדרך שנסללה על פי ההלכה. לעניין זה ראה ע"א 145/80 - שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' פ"ד לז(1), 113 ,עמ' 114-115שם נאמר-

"...בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80, בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" ( NOTIONAL DUTY ), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" ( DUTY IN FACT ). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? נדון בשאלות אלה בנפרד".

12. משקבעתי כממצא עובדתי כי הוכח במידת ההסתברויות הנדרשת כי התאונה אכן התרחשה, השלב הבא הוא בחינת מערכת היחסים בין התובעת לנתבעת כעובדת ומעבידה בהתאמה והאם יש מקום להטיל אחריות מושגית וקונקרטית על האחרונה עקב אירוע התאונה.

13. שני הצדדים מסכימים כי אין מחלוקת לעניין קיומה של החובה המושגית, עם זאת כל צד הביא בסיכומיו פסיקה ענפה המאששת טענתו לעניין החובה הקונקרטית. גם " מבחן הסיכון" (ראה ע"א 417/81  מלון רמדה נגד אליהו אמסלם, פ"ד לח (1) 72) " מבחן הצפיות" ומבחן ה" סיכון הטבעי" (ראה  ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז' (3) 345) מוסכמים  על הצדדים אולם כל צד מיישם המבחנים בדרך המטיבה עמו.

14. הנתבעת טוענת כי אין להטיל חובה זו על כתפיה מטעמים אלו: ראשית, מדובר בעובדת ותיקה אשר נהגה לנהל סדר יום רגיל לעבודתה במשך 13 שנים עובר לתאונה והייתה מודעת לסכנות המצויות בסניף. שנית, לא ניתן לצפות בכל רגע נתון שלא יהיה חבק בודד על הרצפה. שלישית, במקרה דנן, הוכח כי המעביד נקט באמצעי זהירות סבירים, היו נוהלי עבודה, הסניף היה מואר ולא היה אירוע דומה נוסף עובר לתאונה או לאחריה.

15. יש לציין כי הפסיקה הכירה במקרים בהם עובד מחליק ונחבל ואין האירוע מהווה התרשלות מצד המעביד וזאת בהעדר סיכון מיוחד, וכן הכירה במקרים בהם הגם שמדובר בסיכון רגיל בהתאם לנסיבות יש מקום להטיל אחריות על המעביד.