פסק-דין בתיק א 181180/02

לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין.

1. התובעת, ילידת 1953, מורה למוסיקה במקצועה, נפגעה בקרסולה במהלך טיול במסגרת השתלמות למורות (להלן:"הטיול"), באזור נחל צרור, ביום 22.11.99, על כן עותרת לחייב הנתבעים לפצותה בגין נזקיה הגופניים כאמור.

2. התביעה הוגשה כנגד נתבעת 1, כמארגנת הטיול, אשר מבוטחת על ידי נתבעת 2. בתיק הוגשו הודעות לשלושה צדדי ג', מבטחת בית ספר שדה, מדריך הטיול בפועל ובית הספר, בהתאמה. הנתבעות טוענת כי, לא הפרו כל חובה. הדיון בתיק פוצל כך שהמחלוקת, עיקרה תחילה בשאלת אחריות הנתבעות לנזקי הגוף הנטענים על ידי התובעת.

3. על פי הנטען בכתב התביעה ביום 22.11.99, יצאו קבוצת מורות וביניהן התובעת, להשתלמות בת יומיים, בקמפוס הר הנגב. הטיול כלל עלייה להר צרור, ירידה ממנו וסיום ההליכה בערוץ נחל צרור (נחל אכזב).  לטענת התובעת מסלול הירידה מההר היה קשה ומסוכן וכפי המצוין בסעיף 6 ב' לכתב התביעה:  "מסלול הירידה מההר שנקבע ע"י הנתבעת הנו מסלול רגלי בשיפוע חד ותלול, בשביל עפר ללא מעקה וללא חבלים, כאשר האדמה הייתה משופעת בסלעים חלקים למדי, והתובעת פשוט איבדה את שווי משקלה תוך כדי הירידה במדרון התלול". כן נטען כי מסלול הירידה היה מצדו השני של ההר ולא מאותה הדרך בה עלו על ההר ובשל מכשולי המסלול מעדה התובעת (להלן: "התאונה").

4. כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משבר דו פטישוני בקרסול ימין, התובעת הובהלה ממקום התאונה לבית חולים השרון, שם אושפזה במחלקה האורתופדית. במהלך אשפוזה עברה ניתוח להחזרה פתוחה של השברים וקיבוע בגבס. לאחר מכן עברה ביום 1.1.01 בהרדמה מקומית, ניתוח להוצאת הקיבוע הפנימי מהפטישון הפנימי.

5. בהתאם לסיכומי בא כוחה, לתובעת שתי טענות עיקריות כנגד נתבעת 1. הראשונה, לשיטתה מסלול הטיול היה קשה ומסוכן, בשל תנאי דרך קשים: ירידה תלולה מהר, שביל עפר ללא מעקה וללא חבלים באדמה משופעת בסלעים חלקים ובטרשים. השנייה, העדר הדרכה מספיקה, חוסר תשומת לב מאת המדריכים למטיילים וכן העדר אזהרה לגבי הסכנות הגלומות במסלול הטיול. התובעת משתיתה עילת תביעתה על הפרת עוולת הרשלנות וזכותה לפיצויים עקב כך.

6. הנתבעות הכחישו את טענות התובעת ולשיטתן, לא הפרו כל חובה החלה עליהם לפי כל דין. לדידן, התובעת מעדה במהלך הליכה רגלית בערוץ הנחל, שהוא איזור מישורי ואינו תלול, בשלב הסופי של המסלול. כמו גם, הטיול עונה להגדרה של מסלול קל שאינו חריג ביחס למסלולים אחרים בחיק הטבע ועל כן אין מקום לייחס כל הפרת חובת זהירות בגין סיכונים רגילים וסבירים.

ה ר א י ו ת :

7.      בתצהיר עדותה הראשית, פרטה התובעת את נסיבות התאונה וציינה כי עובר לעלייה על ההר לא ניתנה כל הדרכה או אזהרה לעניין הסיכון הטמון במסלול הספציפי ואם הייתה יודעת טיב המסלול אזי לא הייתה נוטלת בו חלק. לעניין טיבו של המסלול, מציינת התובעת בתצהירה: "...מסלול הירידה מההר לא היה מסומן, לא היה בעל מעקה או חבלים לא ניתנה לנו כל אזהרה בדבר הסכנה שבהחלקה בירידה מההר במסלול שנבחר...". ובחקירתה תארה את המסלול: " ...היינו צריכים לרדת מהשביל, שגם הוא מלא אבנים קטנות, בירידה היו סלעים מאד חלקים... ואז שמתי את הרגל שנדמה לי שהסלע יותר בטוח, הרגל החליקה, איבדתי שיווי משקל ונפלתי..." (עמ' 4).

8.      התובעת הודתה בהגינותה, בחקירתה הנגדית, כי אף לא אחת ממשתתפות הטיול, כולל היא עצמה, לא הסבו את תשומת לבם של המדריכים לגבי הקושי במסלול בו נתקלו וכשנשאלה מדוע לא עשתה כן השיבה: "הוא ראה בעצמו כמה נשים נפלו, אני לא אמרתי, אני עזרתי להרבה נשים..." (עמ' 7).

9.      מטעמה של התובעת העידו שתי עדות נוספות, מורות שהשתתפו בטיול, הגב' מלכה ניב והגב' מרים פרידמן. שתיהן ציינו בתצהירן כי דובר בירידה תלולה, עתירה באבנים וטרשים ומסוכנת. עם זאת, בחקירתה של הגב' ניב, הלה ציינה: " ...האזור היה עם אבנים וסלעים בשיפוע...מתון..." (עמ' 11). הגב' פרידמן ציינה אף היא את מקום הנפילה: "קצת שיפוע והיו אבנים..." (עמ' 17).

10.מטעמה של נתבעת 1 העיד מר בני פרנקל, אשר שימש כרכז הטיול ואף השתתף בעצמו במסלול. בתצהירו ציין כי :"אין במסלול הטיול כל סיכון או קושי מיוחדים החריגים לטיולים בחיק הטבע. מדובר במסלול בו משתתפות גם מורות וגננות במהלך השתלמויות וקורסים כדוגמת הקורס הנדון, מזה שנים רבות". ובחקירתו ציין כי: "המסלול היה קל ונוח. עניין של קשה או קל אלו דברים אישיים ויחסיים..." (עמ' 25). וכן: "כל שביל עפר יש אבנים. פה אני רואה עפר. יש אבנים בצד, זה לא כביש, זה טבע." (עמ' 27). מר פרנקל כאמור, הסביר כי מדובר במסלול טיולים קל ומסומן מטעם הוועדה של החברה להגנת הטבע, המתאים למסגרת של השתלמויות למורות ולגננות. בנוסף, ציין כי לאחר נפילתה של התובעת קראו לו למקום הנפילה, משם יחד עם החובש והמדריך נשאו את התובעת עד לאוטובוס שעמד בקצה המסלול. (עמ' 28).

11.מר יובל הדר, צד ג', אשר שימש כמדריך בפועל, העיד אף הוא וציין בחקירתו לגבי המסלול כי: "המסלול משווק על ידי החברה להגנת הטבע כמסלול למשפחות וזה נחשב למסלול קל... זה בהחלט נופל בקטגוריה למסלולים שהם קלים ולכן אני לא משית עליהם מגבלות וגם ילדים בני שנתיים שלוש שיכולים לטייל עם ההורים..." (עמ' 32). מר הדר הסביר בחקירתו כי מקום הנפילה היה קרוב לאוטובוס, במקום מתון וקל להליכה . בנוסף ציין כי לא נשמעו תלונות באשר לקושי של המסלול על אף שהיו הזדמנויות לכך: "...זה קורס מורים שדורשים הסבר והיו הרבה עצירות עם המון הסברים על הטבע והסביבה. ההליכה התקדמה באופן איטי יחסית ולא היה שום דבר יוצא דופן" (עמ' 35).

12. בחקירתו הנגדית אישר מר הדר כי בטיולים מסוג זה טבעי כי ישנן נפילות, וכשנשאל האם חוץ מנפילת התובעת זכורות לו מעידות נוספות השיב כי: "קטנות כאלה מידי פעם, כולל אני... אני זוכר משהו חריג אחד ולשמחתי זו התובעת הזו..." (עמ' 34). מר הדר העיד כי  מרבית ממשתתפות הטיול נהנו והייתה אווירה טובה.

שאלת האחריות :

13.שאלת האחריות תיעשה בבחינת עוולת הרשלנות  כהגדרתה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הטומנת בחובה שלושה יסודות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתה של החובה וגרימת הנזק עקב אותה הפרה. מנסיבות המקרה עולה כי קיימת חובת זהירות מושגית על כתפיה של נתבעת 1, כמי שארגנה ודאגה להדרכת הטיול כלפי משתתפות הטיול בכלל והתובעת בפרט. על אף הקביעה העקרונית כי קיימת חובת זהירות מושגית, יש לשאול: האם קיימת בנסיבות המקרה חובת הזהירות הקונקרטית?

14. ההלכה קבעה כי לא כל נזק, גם מן הסוג שניתן לצפותו בפועל, הנו נזק בר פיצוי, אשר בגינו תוטל אחריות באופן אוטומטי. יש לבחון האם הסיכון בגינו נוצר הנזק הנו סיכון סביר וטבעי לפעילות - אז לא נטיל אחריות או שמא מדובר בסיכון שאינו סביר לסוג הפעילות, בגינו היה ראוי לנקוט באמצעי בטיחות מיוחדים אשר לא ננקטו ועל כן יהיה מקום להטיל אחריות. ולעניין זה ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' עיריית בית שמש, פ"ד ל (1) 113, ע"פ 364/78 לוי יצחק בן יוסף צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 626.

15. ומן הכלל אל הפרט, הראיות שהובאו בפניי, אינן מצביעות על סיכון חריג שאינו סביר שנוצר עקב מעשה או מחדל מטעמה של נתבעת 1 או מטעמו של מדריך הטיול בפועל. מסלול הטיול נחשב ל"מסלול קל" כפי שנקבע על ידי החברה להגנת הטבע, בו משתתפים מטיילים בגילאים שונים ואף משווק כטיול משפחות. הקבוצה בטיול כללה נשים בוגרות בגילאים 30-50 לערך, אשר מודעות לסכנות האורבות בטיול בחיק הטבע ויכלו לצפות קיומם של אבנים וטרשים בהר ובשביל. הגם שנתיב ההליכה עשוי להיות לא נח ובעל מכשולים אין לקבוע כי הנו מסוכן, עד כדי סיכון שאינו סביר. לא הוכח בפניי, למשל, כי עובר להליכה, ומשהבינה התובעת כי המסלול קשה לה,  ביקשה להישאר באוטובוס ולא ניתנה לה אפשרות כזו, או לחילופין כי טרם הטיול ביקשה התובעת לוודא מה מידת הקושי ולא הוסבר לה.

16. גם טענה כי מסלול הליכה הנו קשה יש להוכיח, אין די בטענה כי מדובר בירידה במדרון ההר, או בקיום אבנים על השביל בכדי לקבוע על סכנה חריגה. התובעת לא הציגה אישוש לטענת הסיכון החריג, על ידי תמונות למשל או חוות דעת מקצועית ממורה דרך לדוגמה.  מדובר בטיול למורות אשר כלל הפסקות והסברים, בכל שלב של המסלול ניתן היה להודיע למדריכים בדבר הקושי ועל הסיכון הנטען, אולם משתתפות הטיול וביניהן התובעת, בחרו שלא לעשות כן. איני מקבל גם את הטענה כי המדריכים היו רחוקים ולא ניתן היה להודיע דבר הקושי, ראיה לכך- משנפלה התובעת הצליחו משתתפות הטיול להודיע הדבר למדריכים שהגיעו למקום הנפילה והעניקו טיפול רפואי, קיבעו את רגלה ואף נשאו אותה לאוטובוס יחדיו.