פסק-דין בתיק א 18041/06

א. כללי וטענות הצדדים

1.      זו תביעה שתחילתה בקשה לביצוע שיק בהוצל"פ. שיק על סך 77,790 ש"ח זמן פירעון 10/7/05, משוך ע"י הנתבעות לפקודת התובעת, סכום החוב כיום 105,852 ש"ח. הנתבעות הגישו התנגדות לביצוע השיק. על פי  הסכמה דיונית בין הצדדים ניתנה למבקשת רשות להגן והתצהיר שהוגש בתמיכה להתנגדות משמש כתב הגנה, החלטה מיום 22/2/06.

בהמשך לכך הוגשו תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים מטעם שני הצדדים ובהחלטה מיום 29/6/06, נקבע שבהעדר הסכמה, הצדדים יסכמו על פי החומר הקיים בתיק, בהעדר הסכמה הוגשו סיכומים כאמור.

2.      עובדות המקרה בתמצית הינן כמפורט בסיכומי הנתבעות פרק א', ודומה שאין מחלוקת בעניין, וכדלקמן:

א.     בשנת 95 העלתה התובעת תעריפי אגרות והיטלים בתחומה, וארגון הקבלנים והבונים חולון עתר לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בתקיפה ישירה, על מנת לבטל את העלאת התעריפים, בטענה שהם אינם חוקיים מאחר שהעלאת התעריפים, מבוססת על תחשיבים מופרזים ושגויים.

ב.      ביום 31.12.01 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' הש' סלטון) בפסק דינו בת.א. 436/97 ארגון הקבלנים והבונים חולון נ' עיריית חולון, את התביעה הנוגעת לתעריפי התיעול, והורה על הפחתת 50% מתעריף אגרת התיעול.

ג.       התובעת הגישה בקשות לעיכוב הביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתן הציעה שמבקשי היתרי הבניה ישלמו מחצית מהתעריף, ויפקידו ערובות להבטחת יתרת התעריף. בקשתה לעיכוב ביצוע, כולל הצעתה להסדר ביניים, נדחתה.

ד.      הנתבעות פנו, לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשה להיתר בניה. למרות דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, הנתבעות, לטענתן, (המוכחשת ע"י התובעת) אולצו ע"י התובעת, כתנאי למתן ההיתר, לשלם מחצית מאגרת התיעול ולהפקיד ערובה להבטחת תשלום המחצית השניה, בכפוף לתוצאת ערעורה של התובעת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהתאם לכך אף נערך על ידי התובעת, מסמך לפיו פירעון השיק כפוף לתוצאת ערעור התובעת.

ה.      ערעור העיריה נדחה על ידי בית המשפט העליון, שביטל את אגרת התיעול. בקשת העיריה לדיון נוסף נדחתה. לאחר מכן העיריה פנתה בבקשה להבהיר את פסק הדין, ולדחות את מועד הביטול או לקבוע שהוא חל מכאן ולהבא. כב' הש' חיות הבהירה, שהביטול חל מכאן ולהבא. ארגון הקבלנים עתר לבג"ץ כנגד החלטת ההבהרה, וכב' הש' בייניש הבהירה, שהקביעה שפסה"ד יבוטל מכאן ולהבא, נועדה לצורך הסעד ההצהרתי בלבד, ופתוחה הדלת לקבל סעד בהליכים אזרחיים.

ו.        הנתבעות הגישו כנגד התובעת תביעה אזרחית להשבת כספים ששילמו במסגרת היתר הבניה. מנגד הגישה התובעת את השיק דנן לביצוע.

3.      טענות הנתבעות בתמצית כאמור בסעיף 6 לסיכומיהן:

א. אגרת התיעול בגינה ניתן השיק היא בלתי חוקית ובלתי סבירה. ב. מסירת השיק היתה בתנאי שלא התקיים. ג. דרישת המשיבה להפקדת השיק היתה בניגוד לביטול האגרה ולפסיקות מחייבות, בחוסר סמכות, תוך אילוץ וכפיה ובניגוד לתקנת הציבור. ד. פעולות המשיבה, רשות ציבורית, במקרים דומים, ופסיקות חלוטות, מחייבות את דחיית התביעה.

4.      טענת התובעת הינה, כי עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון, התעריפים בטלים, ומכאן ואילך, ועד למועד פסק הדין התעריפים שרירים וקיימים, ועל כן על הנתבעות חובה לפרוע את השיק. נטען שביטול התעריפים צופה פני עתיד ממועד פסק הדין בביהמ"ש העליון, ונוכח ההסכמה בין הצדדים לפיה השיק ישולם עפ"י הכרעת ביהמ"ש בערעור, התקיים התנאי לפירעון השיק. נטען שהשיק החליף ערבות בנקאית שניתנה בזמנו, והדבר נותן משנה תוקף לחבות על פיו, נטען שההחלטתה של כבוד הנשיאה דהיום, השופטת ביניש בבג"צ 10384/04 לא ביטלה את החלטת ההברה שניתנה ע"י כבוד השופט חיות, אלא דחתה את בקשת הנתבעות בעניין, תוך ציון שלעניין תביעת השבה לא דן ביהמ"ש באותו פסק דין ולכן קיים לעותרים, לרבות הנתבעות, סעד חילופי כספי. נטען שבענייננו אין מדובר בתביעת השבה של הנתבעות אלא בתביעה שטרית של העיריה, ועל פי המוסכם בין הצדדים, על פי השיק, וחלף ערבות בנקאית.

5.      הנתבעות קיבלו זכות להשיב לטענות לעיל, ומדגישות כי נקבע שמדובר בתעריפים בלתי סבירים וחוקיים ולפיכך, מכוח עקרון חוקיות המנהל, אין כל תוקף לשיקים שניתנו עבורם, שמדובר בצדדים קרובים לשטר וניתן להעלות כהגנה לדרישת הפירעון טענות במישור חוסר סמכות או סבירות, ושבכוחן להביא לבטלות ההתחייבות, כפי שנקבע בתיק פש"ר (ת"א) 10357/03 דורית לוי- טילר תפקידה ככונס נכסים של חברת מיאב חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בת"א.

נטען שמותב אחר חייב את התובעת בהשבת כספי ההיטל ששולמו וקודם למועד הבג"צ, מה שמלמד שאין ההבהרה חוסמת דרישה להשבה, ו/או את האידך גיסא שלה, טענת הגנה כנגד חבות קודמת נטענת, כמו השיק כאן, ובשל חוסר החוקיות ובטלות חוק העזר, מכוחו נקבע ההיטל ונמסר השיק, כן נטען לאילוץ במסירת השיק שתוצאתו בטלות החבות מכוחו.

ב. הכרעה

6.      לאחר עיון בחומר שבתיק ובסיכומי הצדדים, אני מחליט לדחות את התביעה.

בסעיף 5 למכתב ההתחייבות שנספח לשיק נשוא הדיון נרשם כלהלן:

"5. לאחר הפיכתו של פסק הדין לחלוט, ישולם על ידי, במידת הצורך, ועל פי הכרעת ביהמ"ש סכום אגרת התיעול לגביה הופקד על ידי השיק וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק". על החתום הנתבעות.

מן האמור עולה שלצורך פירעון השיק נדרשים שני תנאים: הראשון הפיכת פסק הדין לחלוט, תנאי שהתקיים, וכן התנאי ישולם על ידי, במידת הצורך, ועל פי הכרעת ביהמ"ש..., השאלה הינה האם ניתן לראות בהכרעת ביהמ"ש ובעיקר בהחלטת ההבהרה של כבוד השופטת חיות, והחלטת כבוד הנשיאה בייניש באותו עניין, כהכרעה חלוטה שמקימה את הצורך לשלם את השיק, בעניין זה אין דעתי כדעת התובעת. משנקבע ע"י כבוד הנשיאה בייניש, שבפסק הדין האמור בהתחייבות, התבקש סעד הצהרתי בלבד, וכי חרף קביעה לתחולתו לעתיד בלבד, פתוחה בפני עותרים דוגמת הנתבעות, הדרך לקבל סעד כספי דוגמת השבה בערכאה מוסמכת, עולה בבירור לטעמי, שהתחולה מכאן ולהבא, סוייגה אך ורק לעניין ההצהרה שהתבקשה, ואינה מהווה מחסום לא מפני תביעת השבה של קבלנים דוגמת הנתבעות, ולא מפני טענות הגנה בקשר לתביעה כספית/ שטרית של התובעת בעניין.

בהעדר מחסום כאמור, ועל פי החלטות ביהמ"ש העליון בערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין, על הסתעפויותיו, לא ניתן לומר שמתקיימת התיבה, שבהתחייבות, לפיה קם צורך בתשלום על פי הכרעת ביהמ"ש. הכרעת ביהמ"ש אינה חד משמעית ועומדת בפני עצמה בבחינת בלתה אין עוד, ומותירה החזרת בירור העניין והשלכותיו הכספיות לבירור בערכאות מוסמכות. ולדעתי גם בגין חבות כפי שנתבעת כאן.