פסק-דין בתיק א 17855/02

1.         התובעת הינה הבעלים של חלקים מבניין בן 3 קומות ובו 6 דירות מגורים, הנמצא ברחוב ג'דעון מס' 8 בחיפה, והידוע כחלקה 67 בגוש 3028 (להלן-"הבניין"). חברת עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, הינה בעלים במשותף יחד עם התובעת בחלקים מאותו בניין. על פי הסכם בין השתיים, מנוהל הנכס על ידי התובעת או מי מטעמה.

2.         אביו המנוח של הנתבע, מר ראובן סלאמה ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 11.3.86, ואמו המנוחה, גב' מרגלית סלאמה ז"ל, אשר נפטרה ביום 29.11.87, היו דיירים מוגנים בדירה הנמצאת בקומה הראשונה בבניין והתגוררו בה עד למועד פטירתם (להלן-"הדירה").

3.         שנים אחדות לאחר שנפטרה אמו, במהלכן עמדה הדירה ריקה, נכנס הנתבע להתגורר בה תוך שטען כי הינו דייר מוגן בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (להלן-"החוק"). בעקבות כך, הגישה התובעת תביעתה המונחת בפניי בתיק דידן ובה עתרה להורות על סילוק ידו ופינויו מן הדירה. לטענתה, לא מתקיימים בנתבע התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק על מנת שיוכר כדייר מוגן, היינו הוא לא התגורר בדירה יחד עם אמו המנוחה ששה חודשים סמוך לפטירתה ובזמן שנפטרה הייתה לו דירה אחרת למגורים.

4.         תחילה טען הנתבע, במסגרת בקשתו למתן רשות להגן, כי הוא מתגורר בדירה החל משנת 1985 ברציפות, וכי עבר לגור בה לאחר שעזב את קרית גת באותה שנה. לדבריו, מאז הוא מתגורר בדירה ולא הייתה לו כתובת אחרת. בחקירתו הנגדית, במסגרת אותה בקשה (בש"א 17156/02), הודה הנתבע כי נסע מידי פעם למקסיקו "יכול להיות תקופה של כמה חודשים ויכול להיות תקופה של שבועות". משנשאל באופן מפורש האם שהה בחו"ל בין השנים 1987 לבין 1994-1995, השיב כי נהג לצאת ולחזור את הארץ וחלק את הזמן בין הדירה של הוריו לבין ילדיו (ש' 5 עמ' 2 לפרוטוקול החקירה הנגדית בבקשה הנ"ל).

            אלא שהרישום של משרד הפנים אודות יציאותיו וכניסותיו של הנתבע מן הארץ ואליה (נספח ב' לת/1), העלה כי הוא שיקר בדבריו במצח נחושה. לא שהייה בת מספר שבועות או חודשים ולא ביקורים תכופים לארץ היו, אלא שהות רציפה בחו"ל שהחלה מיום 11.6.87 ובאה אל קצה רק ביום 9.12.94. אין זו עובדה שניתן היה לשכוח או להתבלבל לגביה, אף לא בחלוף זמן רב. מכאן שהנתבע בעמדו מעל דוכן העדים, כשהוא תחת אזהרה, ראה להציג מצג שווא ולהעלות גרסה שקרית ביודעין ובמזיד. די היה בטעם זה לבדו, אף ללא בדיקת יתר טענותיו, כדי להביא לדחיית תביעתו, שכן הכלל לעניין זה הנו כי מי שנמצא חסר תום לב בניסיון להנות מהגנת החוק, לא יזכה בהגנה זו (ראו:ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פד"י נב(4), 580, 612).

5.         בכתב הגנתו, ולנוכח המרשם שהוצג בפניו, אשר לא הותיר מקום לספקות כאמור, שינה הנתבע את גרסתו. עתה טען כי בין השנים 1987 ו-1994 הוא למד רפואה אינדיאנית ולצורך כך שהה תקופה ממושכת, אם כי זמנית, במקסיקו. יחד עם זאת לא ניתק הנתבע, לדבריו, את הקשר עם הארץ ועם הדירה, ובעת שהיה בארץ בתקופת לימודיו הוא התגורר בה וממשיך לעשות כן עד היום.

6.         המסגרת הנורמטיבית של הדיון מצויה בסעיף 20 לחוק המורה כדלקמן:

"א.        דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

ב.          באין בן זוג כאמור בסעיף קטן א - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

סעיף זה קובע למעשה שני תנאים מצטברים, על מנת שהזכות לדיירות מוגנת תעבור לבן ממשיך: האחד, מגורים משותפים יחד עם הדייר לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, והשני, העדרה של דירה אחרת למגורים, כשהמועד הרלוונטי לעניין זה הינו מועד פטירתו של הדייר (ע"א 182/61 עזבון אסתר ציזלינג נ' רוזין פד"י טו, 2347).

7.         בסיכומיו נאחז ב"כ הנתבע, משום מה, במועד פטירת האב תוך שהוא מציין כי הנתבע עבר להתגורר עם הוריו עובר לפטירת אביו. אלא שלא זו נקודת הזמן הרלוונטית לענייננו, שכן ברי כי לאחר פטירת אבי המשפחה עברו הזכויות לדיירות מוגנת לאמו של הנתבע באופן בלעדי, בהתאם לסעיף 20(א) לחוק. נקודת הזמן הקובעת הינה מועד פטירתה של האם, ביום 29.11.87 והשאלות הדרושות להכרעה הן האם התגורר הנתבע יחד עם אמו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתה ואם הייתה לו באותו מועד דירה אחרת למגוריו. הנטל להוכחת קיומם של שני התנאים הנ"ל במצטבר מוטל על שכמו של הדייר הטוען לזכות לדיירות מוגנת, היינו על הנתבע (רע"א 1138/97 אביב אליעזר נ' שגיר יעקב). 

8.         בתצהיר עדותו הראשית של עד התובעת, מר ג'דעון סימון (ת/1), נאמר כי "הגב' מרגלית סלאמה ז"ל, אשר נפטרה כאמור אחרי פטירת בעלה, התגוררה לבדה בדירה עד מותה ומעולם לא הובא לידיעתי שיש אנשים אחרים שגרים בדירה". לתצהירו צורפה תעודה מעם משרד הפנים אודות יציאותיו וכניסותיו של הנתבע מן הארץ (נספח ב' לתצהירו) ממנה עולה, כפי שצוין, כי הנתבע נעדר מן הארץ באופן רציף החל מיום 11.6.87 ועד 9.12.94. אמו של הנתבע נפטרה, כאמור, בחודש נובמבר 87'.

9.         הנתבע פירט בתצהיר עדותו הראשית באריכות את הרקע לשהייתו הממושכת במקסיקו. לדבריו, נסיעתו הייתה בגדר משימה לצורך לימוד שיטות מקומיות של פיתוח תרופות מצמחים. כך הסביר, למשל, מדוע לא שב ארצה ולו על מנת להשתתף בהלוויית אמו:

"אמי אמרה לי שאני בדרך הנכונה ושאני מסוגל להשלים את המשימה מאחר ובתורה נאמר שלא יתכן שהחומריות תעלה על הרוחניות. היא אמרה לחזור למקסיקו ולהישאר שם עד שאצליח להתגבר על בעיה זו, ואז אחזור עם המוצר מושלם... כשאמי נפטרה הייתי במקסיקו. התייחסתי לדבריה כצוואה ולא חזרתי ארצה עד להשלמת המשימה" (סע' 17,18 לתצהיר).

10.        בעדותו בפניי עשה עלי הנתבע רושם גרוע והצטייר כמי שמנסה להעלים עובדות שיש בהן כדי לפעול לרעתו. לא זו בלבד שהשמיט מתצהירו שהוגש במסגרת הבקשה לרשות להתגונן את עובדת מגוריו בחו"ל, ואף בחקירתו הנגדית במסגרת אותה בקשה דבק בגרסה זו, אלא שגם בפניי המשיך הנתבע באותה מגמה. כך, לדוגמא, טען כי נסע לראשונה למקסיקו בשנת 1994 ושהה שם למשך חודש ימים בלבד. משנשאל על כך בשנית, על ידי ב"כ התובעת, השיב ללא היסוס: "במקסיקו לא הייתי לפני כן. גם בחו"ל אני לא מאמין שהייתי. אני לא מסתובב בעולם" (עמ' 10 ש' 18 לפרוטוקול). משהוצגה בפניו תעודת משרד הפנים, המצביעה על נסיעותיו התכופות לחו"ל, ועל כך ששהה באופן רציף מחוץ לגבולות המדינה בין השנים 1987 עד 1994, השיב (בעמ' 10 ש' 24 לפרוטוקול): "הראש שלי נמצא בפיתוח חומרים. אם תשאל לאט אני אתרכז בדבריך. הכל מופיע בתצהיר. עד שנת 95' הייתי כל הזמן שם - בחו"ל".

11.        לאחר שנתחוור לנתבע כי לא יוכל עוד לתעתע בבית המשפט בכל הנוגע למועדי שהייתו בחו"ל, שכן אלה מתועדים ברישומי משרד הפנים, טען כי אף שהתגורר פרק זמן ארוך במקסיקו, הרי שלא ניתק זיקתו לדירת הוריו וכי שהייתו בחו"ל הייתה זמנית בלבד. לשיטתו, תעיד על כך העובדה שהשאיר בדירה רכוש היקר לו, כגון ספרי קודש וספרות על צמחי מרפא.

לביסוס טענתו זו ביקש הנתבע להסתמך על ע"א 167/77 כהן נ' הבדלה פד"י לג (2), 649, שם נקבע כי אין לראות בלימודים בחו"ל, של ילדו של דייר מוגן, כשוללים את הזיקה לדירת הוריו. אלא שהתשתית העובדתית וכלל הנסיבות של המקרה שנדון באותו פסק דין שונות בתכלית מן העובדות במקרה דידן. שם מדובר היה בבחור צעיר, רווק, שמעולם לא הייתה לו דירה משל עצמו, אשר בחר לצאת ללימודים בחו"ל ושהה לצורך כך בארה"ב תקופה של כשנתיים וחצי, עד שנפטר אביו, שאז נזעק להלווייתו ונשאר בארץ וגר בפועל בדירת הוריו. בענייננו, לעומת זאת, מדובר באדם בוגר, נשוי, אשר בחר להעתיק את מרכז חייו למקסיקו, שם חי יחד עם גרושתו וילדיו שנים ארוכות ורצופות, מבלי לשוב לארץ אף לא על מנת להשתתף בהלוויית אמו.

12.        נכון הוא שכבר נפסק לא אחת כי המגורים המשותפים, כמשמעם בסעיף 20 לחוק, אינם מחייבים בהכרח קיומם של מגורים פיזיים של ממש. לעתים ייחשב ילדו של דייר כמי שגר במושכר יחד עם הוריו, גם אם נעדר הימנו תקופה ממושכת, אך זאת מקום שמדובר בהעדרות זמנית וההימצאות במקום אחר נושאת אופי ארעי (ע"א 4127/95 זלקין נ' בית זית מושב עובדים פד"י נב (2), 306). העדרות זמנית מטבעה היא לתקופה קצובה, לעתים קצרה ולעתים ארוכה שניתן למשוך אותה אף לאורך שנים ובתנאי שמתוך העובדות המובאות בפני בית המשפט ניתן ללמוד שהזיקה למושכר לא נותקה מעולם, והדייר גילה כוונה ממשית לשוב אליו (ראו: בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה 2005, 266).

            לא כך הדבר בענייננו. לא זו בלבד שהנתבע יצא את הארץ עובר לפטירת אמו - הדיירת המוגנת ושהה בחו"ל משך שבע שנים רצופות, אלא שאף לא הובא ולו בדל ראיה על מנת לבסס את הטענה כי שהייה זו הייתה לצרכי לימודים או למטרה אחרת מוגדרת וקצובה בזמן. אין די בעדותו של הנתבע לעניין זה, ביחוד נוכח התרשמותי לגבי חוסר מהימנותו כפי שפורט לעיל.