פסק-דין בתיק א 178245/02

בפני תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר, על ידי התובע שהינו תאגיד בנקאי, בגין ערבותם של הנתבעים, לחייב העיקרי - מר יוסף בן סעדון, שהוא גם אחיהם (להלן: "החייב").

רקע

1.         התובע הינו תאגיד רשום לפי פקודת החברות ומנהל עסקי הבנק בישראל (להלן: "התובע").

2.         ביום 21.6.90 או בסמוך לכך, חתם החייב על מסמכים לפתיחת חשבון אצל התובע, שמספרו 786470, וכן חתם על חוזה דביטורי כללי לקבלת אשראי בחשבון העו"ש עד לסך של 25,000 ש"ח.

3.         ביום 12.8.91 או בסמוך לכך, חתמו הנתבעים (להלן יחדיו: "הנתבעים") על כתב ערבות מתחדשת עד לסך של 15,000 ש"ח, לטובת חשבון החייב (להלן: כתב הערבות").

4.         בשנת 1997 נוצרה לחייב יתרת חוב בחשבון (לטענת התובע). החוב לא סולק, ועל כן ביום 5.1.98 הוגשה נגד החייב תובענה, וביום 27.2.98 ניתן נגדו פסק דין.

5.         למימוש ולביצוע פסק הדין, נפתח כנגד החייב תיק הוצל"פ, אלא שבהיעדר יכולת תשלום של החוב ע"י החייב, ביום 28.4.02 ניתנה בתיק ההוצל"פ החלטה לפיה, מוצו כל ההליכים כנגד החייב העיקרי, ומאותו השלב החל התובע לפעול להחזר חובו של החייב, מן הערבים.

6.         סכום קרן החוב נכון ליום 20.5.02, מבלי שהוא נושא ריבית עפ"י כתב הערבות, הינו בסך של 23,652.23 ש"ח, והנתבעים בהתאם לכתב הערבות, צריכים לשאת כל אחד, במחצית מן הסכום.

7.         הנתבעים לא פרעו לבנק את ערבותם ולפיכך הוגשה התובענה שבפני, כנגד הנתבעים בגין ערבותם (להלן: "התובענה").

8.         הנתבעים הגישו בקשה לרשות להתגונן. בהסכמת הצדדים ניתנה להם רשות, ומשלב זה ואילך, הדיון בתובענה עבר להתברר כדיון מהיר.

טענות הצדדים

9.         התובע טוען, כי על הנתבעים לשלם לו סך של 23,652.23 ש"ח, בצירוף הריבית הקונקרטית המפורטת בכתב הערבות, החל מהמועד הקבוע לתשלום ועד למועד התשלום בפועל. מאידך טוענים הנתבעים, כי התביעה נגדם התיישנה.

            לגרסתם, חובו של החייב לתובע ועילת התביעה כנגדו, התגבשו כבר בשנים 1991, ו/או 1992, ו/או 1993, בהן נוצרו בחשבון הבנק של החייב, יתרות חוב החורגות במידה ניכרת ממסגרת האשראי הקרדיטורי שאושרה לו בחשבון מלכתחילה (25,000 ש"ח). בנקודות זמן אלו, קמה עילת התביעה של התובע כנגד החייב, וביחד איתה קמה גם עילת התביעה כנגד הערבים. התובע מטעמיו, בחר שלא להגיש את התובענה כנגד החייב במועדים הללו, וכעת תמה תקופת ההתיישנות.

עוד מוסיפים הנתבעים, כי ההתיישנות המהותית כנגד הערב הינה, לכל היותר, כתקופת התיישנות כנגד החייב, ומכאן שעל הנושה (התובע) לדאוג לכך, כי הפרוצדורה הנדרשת בטרם פנייה לערב (תובענה כנגד החייב, קבלת פס"ד נגדו, פתיחת תיק הוצל"פ וקבלת אישור יו"ר הוצל"פ על מיצוי הליכים כנגד החייב), תתנהל בתוך תקופת ההתיישנות כנגד החייב (סעיף 2.א.3 לסיכומי הנתבעים).

התובענה הנוכחית הוגשה ביום 26.5.02 - דהיינו תשע שנים מהמועד המאוחר ביותר בו, לטענתם של הנתבעים, בו כבר התגבש החוב לחייב, וקמה עילת התביעה כנגדו (1993), והיות ומרוץ ההתיישנות כנגד החייב והערב, מתקיים בו זמנית, הרי שהתביעה כנגד הנתבעים התיישנה, לכל היותר בשנת 2000.

עוד טוענים הנתבעים, כי הבנק התרשל ופעל שלא כדין, כשלא הודיע להם שהחייב העיקרי אינו פורע את חובו ו/או וכשלא הודיע להם על השינוי בסיכון המוטל עליהם (כשהוגדלה לחייב מסגרת האשראי) ו/או כשניתנו לחייב הלוואות שהחזרן נעשה מהחשבון לו ערבו.

בעניין זה התובע טוען, כי התראות בקשר עם מצבו של החייב ויידוע בדבר ההליכים הננקטים נגדו, נשלחו לנתבעים, לכתובות שצוינו על ידם בכתב הערבות עליו חתמו (סעיף 5 לסיכומי תובע).

טענת ההתיישנות

10.       חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע בסעיף 5:

הזמן להתיישנות

            התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתיישנות") היא - בשאינו מקרקעין - שבע שנים

                        סעיף 6 לחוק ההתיישנות עוסק בתחילת ההתיישנות וקובע, כי: