פסק-דין בתיק א 17715/05

בפניי תובענה בסדר דין מהיר, ובהתאם להוראות תקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אפרט להלן בקצרה את עיקרי נימוקי פסק הדין.

1.       התובע, מר משה בן סימון (להלן - "התובע"), טוען כי ביום 1/3/05, הוא נהג ברכב שמספרו 35-614-10 וכי בשלב מסויים פגע בו מאחור רכב אשר בו נהגה הנתבעת מס' 1, הגב' לימור ויכטל (להלן - "הנהגת"), ואשר היה מבוטח בהראל חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת מס' 2 (להלן - "המבטחת").

2.       התובע טוען, כי לאחר הארוע הוא דרש מהנתבעים לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לרכבו עקב התאונה, אך למרות שנזקיו היו בסכום של כ-26,000 ש"ח - ששולמו לו פיצויים בסכום של כ-11,000 ש"ח בלבד. בהתאם, הגיש התובע תביעה זו וזאת בדרישה לקבל פיצוי על מלוא נזקיו.

3.       בפני נשמעו מר אבי רוזנבלט (שמאי מטעם התובע, לגבי חוות דעתו והחשבונית של שכר טרחתו - ת/1), התובע (לגבי תצהירו - ת/2), הנהגת (לגבי תצהירה - נ/4) ומר שאמל עבד אלחק (חוקר פרטי אשר ביצע חקירה באשר לנסיבות הארוע מטעם המבטחת).

4.       לאחר בחינת עדויות הצדדים ושקילת טיעוני באי כוחם של הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

נסיבות האירוע -

5.       תחילה  אתייחס לטענת הנתבעים בכל הנוגע לכך שיתכן והארוע לא ארע או שיתכן ובמהלך הארוע נפגע רכב אחר ששייך לתובע, ולא הרכב אשר לגביו הוגשה חוות הדעת.

6.       טענה זו נדחית מכל וכל.

7.       ראשית, לא מצאתי להטיל ספק כלשהו בעדותו של התובע באשר לנסיבות הארוע ובאשר לרכב בו הוא נהג במועד הארוע.

8.       שנית, הנהגת פרטה בתצהירה כי אכן הרכב שבו היא פגעה מאחור היה הרכב אשר מספרו 35-614-10. העובדה שבחקירתה היא טענה שהיא לא זוכרת מה הצבע של הרכב "אבל היא לא זוכרת שהרכב היה בצבע כסף" (עמ' 9, שורה 8), איננה יכולה לסייע בידי הנתבעים. טענה זו לא הותירה רושם מהימן ולו מן הטעם שלא כל כך ברור לי כיצד יכולה העדה לטעון שהיא לא זוכרת באיזה צבע היה הרכב אך יכולה לזכור בוודאות שהוא דווקא לא היה בצבע מסויים. עוד יש לזכור שהעדה לא טענה במפורש שהרכב בוודאות לא היה בצבע כסף, אלא רק ציינה שהיא לא זוכרת שהוא היה בצבע כסף - וההבדל בין שתי גירסאות אפשריות שכאלו הינו מהותי.

9.       שלישית, מייד לאחר קרות הארוע, חתמה הנהגת על מסמך שהכין התובע לפיו היא מאשרת שהיא אכן אשמה בקרות התאונה והיא מאשרת שהיא פגעה עם רכבה ברכב שמספרו 35-614-10 (וראו את הנספח הרלבנטי שצורף לתצהירו של התובע). במהלך חקירתה היא טענה שיתכן וזה לא היה מספר הרכב וכי היא חתמה על אותו נייר בשעה שהיתה נתונה בלחץ והתרגשות עקב התאונה. אף טענה זו אין בה כדי לסייע לגירסת הנתבעים ולו מן הטעם שבתצהיר העדות הראשית מטעם הנהגת, נכתב במפורש שזה אכן היה מספר הרכב ולא עלתה שם כל טענה באשר לנסיבות בהן חתמה על המסמך שהציג התובע, לרבות האפשרות שהיא שגתה בפרטים הרלבנטיים מטעמי לחץ או אחרים.

10.   רביעית, יש לזכור שבין הצדדים אכן היתה מחלוקת באשר לגובה הפיצוי הראוי בתיק זה ובעטיה של מחלוקת זו ניתן לתובע פיצוי חלקי מטעם המבטחת. אני סבורה שלו היה ממש בטענת חברת הביטוח באשר לכך שכל הארוע לא היה ולא נברא וכי למעשה הרכב של התובע מעולם לא נפגע, לא היתה כל נכונות מבחינתה ליתן לו את הפיצוי החלקי. לכן, הגם שהפיצוי ניתן לתובע לפנים משורת הדין, יש לכך אינדיקציה לכך שהמחלוקת האמיתית הינה לגבי גובה הנזק ולא לגבי עצם קרות הארוע.

11.   חמישית, אציין כי בסיכומי ב"כ הנתבעים מצאתי טענות שמתייחסות לאפשרות שהתובע ניסה "להלביש" על הארוע נזקים שנגרמו לרכב אחר שהיה בבעלותו וכי יתכן והוא החליף את  לוחיות הרישוי במטרה לקבל כספים שלא כדין. אני סבורה שטענות חמורות כגון אלו, אשר מתייחסות לביצוע מעשים שעולים כדי עבירה פלילית, יש צורך לטעון רק במקום שהונחה איזה שהיא תשתית ראייתית לכך, ואין זה המקרה.

12.   אשר על כן, מסקנתי היא כי אכן הרכב אשר מספרו 35-614-10 אשר היה בבעלותו של התובע נפגע בתאונה הרלבנטית וכי האשם המלא לקרות התאונה רובץ על שכמה של הנהגת. בהתאם - על הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקיו.

גובה הנזק -

13.   למעשה טוען התובע לשלושה רכיבים, ואדון בכל אחד במובחן.

14.   הרכיב הראשון- ההפרש בין שווי הנזקים שפורטו בחוות דעתו של השמאי מטעם התובע (בסך 18,350 ש"ח) לבין הסכום ששולם לו בסך 11,265 ש"ח. דהיינו, הפרש בסך 7,085 ש"ח.

15.   את טענותיו בהקשר זה של התובע אני מקבלת.

16.   לאחר שהשמאי מטעם התובע הגיש חוות דעת ונחקר לגביה, לא מצאתי שעמדתו נסתרה ויש לקבל את קביעתו באשר לגובה הנזקים ואדגיש, כי הדרך הראויה לסתור את אותם מימצאים היתה הגשת חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים, אך הם מצאו לנכון שלא להגיש חוות דעת שכזו.

17.   הרכיב השני- שכ"ט של השמאי מטעם התובע.

18.   אף כאן מצאתי שאין כל סיבה שלא לפצות את התובע בגין שכ"ט השמאי וזאת בהתאם לקבלה שצורפה מטעם השמאי (ת/1) מיום 29/3/05, בסך של 1,480 ש"ח.