פסק-דין בתיק א 1768/00

1.         התובע והנתבע 2 (להלן: " קרייצר") התקשרו ביניהם בהסכם ביום 16.11.81 (ההסכם צורף כמוצג ת/5 למוצגי התובע, הוא יכונה להלן: " ההסכם"). מכוח ההסכם רכש התובע מקרייצר את זכויותיו של קרייצר ב"צרכניה" הידועה כצרכניה סניף ג' בקרית מלאכי ובשטח האדמה הצמוד לה (להלן: " הצרכניה" או " הנכס").

            הנתבע 1 (להלן: " טורק" או " עורך הדין") היה עורך הדין אשר ייצג את שני הצדדים להסכם.

2.         קרייצר רכש את זכויותיו בצרכניה מה"אגודה הצרכנית השיתופית אשקלון בע"מ" (להלן: " האגודה") - בהתאם להסכם ת/4 מיום 22.6.64. ביום 12.3.67 אישרה האגודה כי קיבלה מקרייצר את כל הכספים המגיעים לה עבור הצרכניה (ת/11).

            אולם, התובע טוען כי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), שהוא הבעלים של המקרקעין עליהם מצויה הצרכניה, סירב לערוך הסכם חכירה עם האגודה. לכן, לאגודה - כמו גם לקרייצר שבא בעקבותיה, ולתובע שרכש ממנו את הזכויות - לא היו זכויות בצרכניה.

3.         בשנת 1998 הגיש התובע המרצת פתיחה נגד המינהל (ה.פ. 167/98 בבית המשפט המחוזי בירושלים), בה עתר לפסק דין הצהרתי לשם העברת הזכויות על שמו. המינהל עתר כי המרצת הפתיחה תסולק על הסף, ובסופו של דבר נמחקה המרצת הפתיחה בהסכמה ללא צו להוצאות.

            יובהר עוד, כי התובע קבל את החזקה בנכס, והוא מחזיק בו ללא הפרעה מאז עריכת ההסכם ועד היום.

            עם זאת, לא עלה בידיו של התובע להירשם כבעל הזכויות בנכס, ועל כך מושתתת תביעתו.

טענות התובע

4.         ב"כ התובע טען בסיכומים מטעמו, כי כבר במועד ההתקשרות בהסכם, הזכויות שנמכרו לו, כלל לא היו קיימות, או לפחות כי היתה קיימת מידה רבה של אי ודאות לגביהן, שחשפה את התובע לסיכונים גבוהים (ר' ס' 54.4. לסיכומים).

5.         התובע הגיש את התביעה דנן נגד עורך הדין, בעילות של הפרת חוזה, הפרת חובת אמון ורשלנות.

            התובע טען כי עורך הדין טורק הפר את החוזה עימו בכך שלא סיפק לו את הייעוץ המשפטי הנכון עובר לחתימת ההסכם - הוא לא הודיע לו כי למינהל אין חוזה חכירה עם האגודה, וכי המינהל סירב לערוך עימה עסקה, והתובע אף לא ידע כי הנכס כלל לא רשום על שם האגודה.

            לאחר ההסכם, במשך 11 שנה, זנח עורך הדין את הטיפול בעניינו של התובע.

            התובע טען עוד, כי בין עורך הדין לבינו קיימים יחסי נאמנות. מחובת הנאמנות נגזרת חובתו של עורך הדין לבדוק את הזכויות נשוא החוזה. ואולם, עורך הדין לא ערך בירור - לא באגודה ולא במינהל בקשר לזכויות. לו היה עורך הדין עורך בדיקה כזו, הוא היה מגלה כי האגודה וקרייצר אינם זכאים להירשם כבעלי זכויות במקרקעין שנמכרו.

            לטענת התובע, עורך הדין פעל מתוך הנחה כי האגודה רשומה כבעלת זכויות חכירה במינהל, תוך שהיה סבור בטעות כי כל מה שנדרש הוא העברת זכויות החכירה מהאגודה לקרייצר.

            התובע טען כי מחדלו של עורך הדין, לא נבע מטעות בשיקול דעת או הסח הדעת, אלא עקב הפרה חריגה ובוטה של חובות הנאמנות ותם הלב של עורך הדין.

6.         באשר לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי עורך הדין, טען התובע כי הוא לא היה צריך להגיש כתב תשובה כדי להתמודד איתה, שכן כל העובדות הרלוונטיות לצורכי התמודדותו איתה, מפורטות כבר בכתב התביעה שהוגש על ידו.

            התובע טוען כי עורך הדין לא הוכיח את טענת ההתיישנות ככל שהיא נוגעת לעילות התביעה שנולדו לאחר ההסכם.

            לטענתו  של התובע, בכתב התביעה פורטו העובדות (שהתובע הוכיח אותן), מהן עולה כי כל העובדות המהוות את עילת התביעה נגד עורך הדין נעלמו מידיעתו עד אמצע 1998. במועד זה, הוגשה המרצת הפתיחה מטעמו נגד המינהל, ועמדת המינהל נודעה לו מתצהירי התשובה של המינהל.   

            התובע טוען כי העובדות הרלוונטיות נעלמו ממנו, עקב הסתמכותו על עורך הדין. לכן, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ועילת התביעה נגד עורך הדין לא התיישנה.

7.         עוד טוען התובע, כי תביעתו נגד עורך הדין היא תביעת נהנה נגד נאמן, ומרוץ ההתיישנות בתביעה כזו מתחיל כשהנאמן כופר בחובת נאמנותו או מפר אותה, ומביא לידיעת הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה. עילת התביעה הנובעת מיחסי האמון (שלטענת התובע - עורך הדין לא טען כי היא התיישנה), נולדה כשעורך הדין יידע אותו כי הוא מפסיק את טיפולו, או כשכפר בנאמנותו, או הפר אותה.