פסק-דין בתיק א 176502/02

1.         לפי חישובו של הבנק התובע (להלן: "הבנק"), יתרת החובה בחשבון העו"ש שניהל אצלו הנתבע עמדה עובר להגשת תביעה זו על סכום של 67,158.83 ש"ח. התביעה בסדר דין מקוצר בשל החוב הזה הוגשה ב-15.5.2002. הנתבע ביקש רשות להתגונן והרשות ניתנה.

2.         בפי הנתבע שלוש טענות הגנה:

הטענה הראשונה מתייחסת לשיעורי הריבית שבהם חוייב החשבון החל ממאי 1996 ועד להגשת התביעה.

מתברר שחשבון העו"ש של הנתבע התנהל מעת פתיחתו ב-1993 במסלול מועדף אשר כונה "עושר ואושר" וככזה נהנה ממסגרות אשראי גבוהות ומשיעורי ריבית נמוכים על יתרות החובה.

הסיווג הזה שונה על ידי הבנק במאי 1996, מבלי שהדבר יובא לידיעת הנתבע. החשבון "הועבר" אז למסלול של חשבון עו"ש רגיל, ובזה בוטלו כמובן ההטבות הנזכרות.  שינוי זה גרם, לפי הנטען, לחיוב החשבון ב"ריבית עודפת" בסכום של כ-18,474 ש"ח. 

הטענה השניה מתייחסת לפיקדון של הנתבע בסכום של 34,378,192 יין יפני.

סכום הפיקדון הזה הומר על ידי הבנק לשקלים, בסמוך לאחר תום תקופתו, לפי שער העברות והמחאות של הבנק שהוא שער המרה גבוה מהשער היציג. פועל יוצא מכך הוא שחשבונו של הנתבע זוכה במועד ההמרה בסכום נמוך בכ-14,855 ש"ח מהסכום שבו היה מזוכה אילו בוצעה ההמרה לפי השער היציג של היין. נזקו הנטען של הנתבע בשל הזיכוי בחסר מסתכם למועד הגשת התביעה, בכ-92,371 ש"ח, או בכ-72,022 ש"ח - תלוי בשיעור הריבית  "שנבחר" לצורך ביצוע השערוך לתקופה שהחשבון נוהל במסלול "אושר ועושר":  ריבית חריגה או ריבית חובה.

הטענה השלישית, עניינה ערבות בנקאית בסכום של 7,500 ש"ח, אשר הוצאה על ידי הבנק לבקשת הנתבע ואשר למועד הגשת התביעה טרם נדרשה. חרף זאת, כלל הבנק בסכום התביעה סכום של 12,545.91 ש"ח בגין הערבות הזו. 

"התרגום" הכספי המצטבר של הטענות הללו לפי חישובו של הנתבע, הוא שדין תביעת הבנק להידחות מכל וכל.

3.         על הטענה הראשונה משיב הבנק:

הנתבע נהנה מסיווג מועדף של חשבון העו"ש שלו כל עוד סכומי ההפקדות בחשבון הצדיקו את הסיווג הזה. ואולם, משעה שהיקף ההפקדות ירד באורח משמעותי, וגם תיק ההשקעות של הנתבע הוצא על ידו מהבנק - לא הייתה עוד כל הצדקה לתנאים המיטיבים והחשבון אכן היה לחשבון עו"ש רגיל.

לגרסת הבנק, הממוצע החודשי של ההפקדות בחשבון בתקופה שבין אפריל 1993 לינואר 1996, עמד על 605,000 ש"ח; החל מיולי 1996  ירד הממוצע הזה ל-100,000 ש"ח, וב-1.1.1998 פסקו ההפקדות לחלוטין.

עוד לגרסת הבנק - המעבר למסלול עו"ש רגיל היה ידוע לנתבע משיחות שלו עם הגב' רוסמן, מי שטפלה בחשבונו והעידה לבנק (פרוטוקול מ-9.11.2004); מהודעה ללקוח אשר מופקת באופן אוטומטי על ידי המערכת הממוחשבת של הבנק " בכל העברה של לקוח ממסלול למסלול" כפי שנאמר במכתב הבנק לנתבע מה-31.3.2003 (נספח ה' לתצהיר),  ומדפי החשבון שנשלחו לו.

לא עלה בידי הבנק לאתר את ההודעה שלטענתו נשלחה לנתבע בעת שהבנק יזם את העברתו ממסלול "עושר ואושר" למסלול של עו"ש רגיל - לטענת הבנק לפי שחלפו יותר מ-7 שנים. אבל, דפי חשבון לחודש מאי 1996 הוצגו ומהם עולה שבמהלך החודש הזה מסגרת האשראי פחתה מ-50,000 ש"ח ל-4,000 ש"ח ושיעור הריבית החריגה עלה.

בתצהיר אשר תומך בבקשת הנתבע למתן רשות להגן הוא אומר בין היתר ש" ללא ניתוח חשבונאי של מומחה לדבר, אין ללקוח כל אפשרות "לעלות" על שינוי זה בחשבון". אבל בחקירה נגדית בהליך כאן אישר הנתבע שסכומי המסגרות ושיעורי הריבית אכן מצוינים בדפי החשבון אלא ש " כתוב ולא נבדק על ידי".

כך או אחרת, ברור שהדבר אינו מסיר מעל הבנק את האחריות בכל הנוגע לחובת דיווח וגילוי ראויים ללקוח - חובה שלא ברור עד כמה עמד בה הבנק.

יחד עם זה, הנתבע הוא עמיל מכס במקצועו ומעת שבוצע השינוי שעליו הוא מלין ועד להגשת התביעה חלפו 6 שנים. אני מתקשה להאמין שהנתבע הבחין בשינוי שחל בחשבון העו"ש שלו רק הודות לבדיקה שערך המומחה שאליו פנה לאחר שהוגשה התביעה.

מכל מקום, גם לקוח שאין לו מיומנות של עמיל מכס יתקשה לשכנע בטענה, שהוא באמת ובתמים סבר שהבנק ממשיך להעניק לו את ההטבות שלהן היה זכאי הודות לפעילות המשגשגת בחשבון, אף לאחר שהפעילות הזו חדלה כמעט לחלוטין, וכן שאותם סיכומים אשר מכוחם הוא היה זכאי לתנאים מועדפים, עומדים בעינם, ומחייבים את הבנק, גם כאשר הוא עצמו אינו עומד בהם.

במילים אחרות -