פסק-דין בתיק א 174395/02

1.    הנתבע החזיק בכרטיס אשראי מסוג "ויזה כ.א.ל." שהונפק על ידי התובעת על פי בקשה שלו מאוגוסט 1998.

באוקטובר 2001 חדל הבנק לכבד את החיובים מעסקות שנעשו על ידי הנתבע באמצעות כרטיס האשראי, ובאפריל 2002 הוגשה תביעה זו בסדר דין מקוצר, בגין חוב בסכום של 60,213 ש"ח.

הסכום האמור מורכב מחיובים שלא כובדו על ידי הבנק בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2001 - אלה הסתכמו ב- 17,163.61 ש"ח, ומחיוב בסכום של 41,648.18 ש"ח בגין עסקות שמועד פירעונן הוקדם לינואר 2001. למועד זה אפוא חובו של הנתבע לתובעת עמד על סכום של 58,812.41 ש"ח.

2.    מתברר שהבנק חדל לכבד את החיובים מהעסקות בכרטיס האשראי לאחר שב-4.9.2001 ביטל הנתבע את ההרשאה שניתנה על ידו לחייב את חשבונו בסכומי החיובים שיוצגו על ידי התובעת, לבנק. זו הגיבה מיד, וכבר ב-6.9.2001 בטלה את כרטיס האשראי - כך לפי מכתבה אל הנתבע מה-3.1.2002 (נ/1) - מה שלא מנע ממנה להודיע לנתבע מספר ימים לאחר מכן, שאושרה לו לבקשתו, הלוואה בסכום של 8,000 ש"ח.

ההלוואה, מסתבר, אושרה לנתבע ביום שבו ביטל הוא את ההרשאה לחיוב חשבונו, אך מכתב התובעת מה-10.9.2001 בעניין אישור ההלוואה (מכתב זה הוא אחד הנספחים לתצהיר הנתבע), חף מכל התייחסות לאירועים שקדמו לו: ביטול ההרשאה ולאחריו, ביטול כרטיס האשראי.

ב-10.12.2001 נדרש הנתבע לפרוע תוך 10 ימים את החיובים שלא כובדו על ידי הבנק שכאמור הסתכמו ב-17,413.61 ש"ח. הדרישה הזו לא נענתה על ידי הנתבע, ובתחילת ינואר 2001 חויב חשבונו של הנתבע אצל התובעת גם בסכומי העסקות שפירעונן הוקדם.

3.    הנתבע ביקש רשות להתגונן כנגד התביעה, כשהטענה המרכזית שבפיו היא שהתובעת הפרה את ההסכם שנעשה עמו לפיו, החיוב בגין כל עסקה באמצעות כרטיס האשראי ייפרס ל-36 תשלומים.

ההסכם הנטען נעשה עם התובעת בעל פה באמצעות הסמנכ"ל, מר צבי גלייטמן - לפי האמור בבקשה הרשות להגן, הנתבע אף נתן לשם כך בטחונות במניות - והדברים התנהלו על פי ההסכם הזה על מי מנוחות ללא שיבושים, במשך תקופה ארוכה - הנתבע מדבר אפילו על תקופה של שנים.

אלא שמר גלייטמן חדל לעבוד בחברה, ואז החלה התובעת, תחת ניצוחה של מחליפתו בתפקיד, הגב' חולי רז, לשנות את ההסדרים הקיימים בינה לבין הנתבע, ולחייב אותו מדי כל חודש בסכום המלא של העסקות ללא פריסה. רק לאחר פניות טלפוניות של הנתבע, חזרה התובעת וזיכתה את החשבון ופרסה את החיובים, אך זאת באופן חלקי כך שהחשבון זוכה מידי חודש לא במלוא סכום החיובים אלא תמיד בסכום נמוך מהם.

ההתנהלות הזו של התובעת - הנתבע רואה בה גניבה פשוטו כמשמעו - החלה לגרסתו בחודש ינואר או פברואר 2001; נמשכה עד לספטמבר 2001 ובסופו של יום, חוייב חשבונו שלא כדין בסכום כולל של 6,239.24 ש"ח.

עוד טוען הנתבע, ועל כך הוא חוזר ומלין בכל הזדמנות, שהשינוי מההסדר הקיים נעשה בלא שהדבר הובא לידיעתו, וכי אנשי התובעת סרבו להיענות לבקשותיו החוזרות ללבן עמו את טענותיו והשגותיו, בפגישה פנים אל פנים.

טענה נוספת בפי הנתבע מתייחסת להלוואה בסכום של 8,000 ש"ח שלדבריו כלל לא ניתנה לו אך התובעת מחייבת אותו בגינה.

את העובדה שההרשאה לחיוב חשבונו בבנק בגין העסקות בכרטיס האשראי, בוטלה על ידו ומיוזמתו, אין הנתבע מזכיר בבקשת הרשות להגן - שם טוען הנתבע שהוא זכאי לפיצוי בסכום של 100,000 ש"ח " על כל אשר עבר בחודשים הקודמים כאשר סגרו לו את החשבון בלי להודיע לו מראש ומבלי לקיים איתו דיון כלשהו..." - אך במכתב לתובעת מה-6.9.01 - (מכתב זה ועוד כמה מסוגו מצורפים לתצהירו בבקשת הרשות להגן), אומר הנתבע בפרוש שב-4.9.2001 הוא ביטל את ההרשאה לחיוב חשבונו, והוא חזר ואישר את דבר הביטול גם בחקירתו בדיון בבקשת הרשות להגן.

אשר לגובה החוב - בבקשת הרשות להגן טוען הנתבע שהוא אינו יודע מהו סכום חובו לתובעת. הוא מציין שם שבדצמבר 2001 הודיעה לו התובעת שהוא חייב 17,163.61 ש"ח; אחר כך הודיעה לו שהוא חייב 41,502.06 ש"ח, ובתביעה הוא כבר נדרש לשלם סכום של 60,210 ש"ח.

4.    בית המשפט (כב' השופט יפרח), דחה את בקשת הנתבע ליתן לו רשות להגן בעיקר מהטעם שבבטלו את ההרשאה לחיוב חשבונו, התנער הנתבע ממילא מהסכם הפריסה לו הוא טוען, מה גם שבמשך השנה ומחצה שחלפה הוא לא מצא לנכון לסלק ולו חלק מחובו לתובעת.

ערעור הנתבע על החלטה זו התקבל, וההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להגן, בוטלה. בית המשפט המחוזי קבע שבטענה בעניין הסכם הפריסה, יש משום " הגנה הראויה לבירור (מבלי שאנו נוקטים כמובן עמדה לגוף המחלוקת)..." ו- "כי גם הקביעה כי 15 חודשים לא שולם כל תשלום אינה יכולה להוות טעם מספיק לאי מתן רשות להתגונן בהתייחס לסכום התביעה במלואו, כאשר לפי הטענה מתייחס ההסכם ל-36 תשלומים".

5.    לכאורה, עולה מפסק הדין של ערכאת הערעור, שהמחלוקת, כפי שבית המשפט ראה אותה, מתייחסת לנושא פריסת החוב בלבד, להבדיל מגובה החוב.

מכל מקום, מסיכומי הנתבע ברור שאם הוא היה שרוי במבוכה במה שנוגע להיקף חובו לתובעת - המבוכה הזו כבר התפוגגה.

בסעיף 20(א) לסיכומיו, מאשר הנתבע שהוא חב לתובעת את הסכומים הבאים: "17,163.61 ש"ח + 41,648.18 ש"ח שהם בסה"כ 58,811.79 ש"ח". אלא שזה מבחינתו רק צד אחד של המטבע, משום שלגישתו התובעת חבה לו  51,289.24 ש"ח, כך שחובו לתובעת בפועל מסתכם ב-7,522.55 ש"ח בלבד. את הסכום הזה מוכן הנתבע לשלם באופן מידי.