פסק-דין בתיק א 17331/06

התובעת, חברת .FHFM Ltd (שם קודם: היינץ פוד ליין בע"מ), היא חברה העוסקת בשיווק ואספקת שירותי מכירה למוצרי מזון. ביום 22.02.06, הגישה התובעת כתב תביעה על סך 35,793 ש"ח, נגד חברת שוקו-לנד אוף ישראל שוקולדים בע"מ (להלן - הנתבעת) ונגד מר אלירן יגאל (להלן - הנתבע), בגין אי תשלום עבור סחורה אשר סופקה לנתבעת, בהתאם להזמנותיה מהתובעת.

טענות התובעת

התובעת קיימה קשרי מסחר רציפים עם הנתבעת במשך כ - 8 שנים, במהלכם סיפקה סחורה לנתבעת בהתאם להזמנותיה. הנתבע או מי מטעמו הורה על הזמנת הסחורה. אם כי, התמורה בגינה לא שולמה. קרן חובם של הנתבעים לתובעת בגין אספקת הסחורה מסתכם לסך של 33,674.92 ש"ח, נכון למועדי החיוב הרלבנטיים ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מגיעה לסך של 35,793 ש"ח.

הנתבע מסר לתובעת ארבעה שיקים בסך כולל של 31,641.25 ש"ח על חשבון חלק מהחוב, אולם השיקים חוללו באי פירעון מהסיבה "נ.ה.ב.".

לטענת התובעת, הנתבע מחויב לתשלום מלוא החוב מכוח כתב ערבות אישית מיום 17.2.99, עליו חתם. בהתאם לכתב הערבות מחויב הנתבע בתשלום כל חוב אשר חבה הנתבעת לתובעת. הערבות תעמוד בתוקפה עד לסילוק מלא ומוחלט של החוב.

לחלופין טוענת התובעת, כי משום היותו של הנתבע מנהלה של הנתבעת הרי, שחב באחריות אישית למלוא החוב כלפי התובעת. הנתבע או מי מטעמו הורו על הזמנת הסחורה מהתובעת בידיעה בעליל, כי אין ביכולתה של הנתבעת לשלם בגין הסחורות. בכך נטל הנתבע סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של הנתבעת לפרוע את חובותיה לתובעת. השיקים נמסרו לתובעת ללא כוונה לפדותם ומתוך ידיעה ברורה, כי התמורה לא תשולם.

הנתבע, כמנהלה של הנתבעת, פעל כלפי התובעת ברשלנות, בחוסר תום לב ותרמית, עת ידע או היה עליו לדעת, כי אין ביכולתה של הנתבעת לעמוד בתשלום החוב. הנתבע לא גילה עובדות אלה לתובעת, גם בעת פריסת תשלומי החוב. הנתבע מסתתר מאחורי אישיותה הנפרדת של הנתבעת כדי להתחמק מחיוביה החוזיים, לפיכך יש להרים את "מסך ההתאגדות" ולחייב את הנתבע  בגין חובה של הנתבעת.

לאור האמור טוענת התובעת, כי הנתבעים חייבים לה, יחד ולחוד, את סכום התביעה.

טענות הנתבעים

עסקה של הנתבעת הוקם הלכה למעשה על ידי מר ברוך שקד, המתגורר דרך קבע במיאמי, ארה"ב. כשהגיע מר ברוך שקד לארץ בכדי לשקול הקמת סניף ישראלי, הוא בדק את הספקים השונים שיכולים לספק חומרי גלם בתעשיית השוקולד ובחר את חברת "שקדיה".

המשא ומתן וההתקשרות העסקית נעשו עם מר ברוך שקד, כאשר רק בשלב מאוחר יותר הוצג הנתבע כמי שינהל את הסניף בארץ. מעולם לא הייתה כוונה שהנתבע יחתום לבד על ערבות אישית.  היה ברור לכולם, שהמימון והגב הפיננסי מגיעים אך ורק ממר ברוך שקד ולא מהנתבע.

בחודש יולי 2004 הוצא לחנות צו סגירה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה, שהיה עתיד להתבצע ביום 1.2.05. בהסכמה שבעל פה עם נציגי עיריית הרצליה הוסכם, שהנתבעת תמשיך לפעול עד חודש אפריל 2005. ראיה לכך היא הזמנה של 30,000 מדבקות חדשות לאריזות בנובמבר. עם זאת ובניגוד לציפיות, ההזמנות לחנוכה וקריסמס היו חלשות וכך גם התנועה בחנות. כל סביבת הבניין התרוקנה כמו גם 4,000 עובדי סלקום שהיוו את עיקר הפרנסה של החנות ונסגרו אחת אחרי השנייה.

הנתבעים חיפשו כל העת מקום חדש להעתיק את החנות אבל המשא ומתן לא צלח כך, שנאלצו לסגור את החנות. האירוע המכריע היה כשמר ברוך שקד ביקר בארץ בתחילת דצמבר 2004, בדק את מצב העסק ומצב השוק, והחליט לסגור את החנות ב - 31.12.04.

לטענת הנתבעים, למרות מסירת השיקים, הם אינם מכירים במלוא החוב הנטען. מקרים דומים אירעו בעבר כשהנתבעת לא זיהתה קבלת סחורה כלשהי והיא זוכתה בהתאם. כמו כן, על כתב הערבות, היו חייבים לחתום הנתבע ומר ברוך שקד. מר ברוך שקד הוא איש עתיר נכסים בעוד שהנתבע, קיווה להתפרנס אך ורק מהחנות. הנתבע אינו בעל מניות בנתבעת ואינו ערב אישית לחובותיה.

מעבר לכך, מיד כשהסתבר לנתבעים, כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, פנו לתובעת בהודעה בכתב. כמו כן, ביקשו להיכנס למשא ומתן בנוגע לחוב, אולם התובעת לא השיבה על מכתב זה. יצוין, כי מלבד המכתב מיום 07.02.06, שצורף לתביעה, לא פנתה התובעת לנתבעים.

מטעם התובעת העידו מר אליהו ממן וגב' תמר דוד. מטעם הנתבעת העיד מר יגאל אלירן.

דיון

לטענת התובעת, ניתן ללמוד על חבותו האישית של הנתבע, מכוח הערבות האישית למלוא חובות הנתבעת, עליה חתם, ומכוח היותו אורגן בנתבעת, שנטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של הנתבעת לפרוע את חובותיה. לטענת הנתבעים, יש הבדל מהותי בין מצב של תחילת עבודה בה דורשים ערבות לבין מצב שבו התנאים השתנו עם הזמן. במקרה דנן, התובעת עבדה עם הנתבעים כשנתיים וחצי ללא ערבויות ולמעשה המשיכה לעבוד כך. העובדה, שיש כתב ערבות אצל התובעת, אינה מוכיחה, שהנתבע הסכים לחתום לבד ושהתובעת הייתה מסרבת לספק סחורה בלעדיו.

סכום התביעה