פסק-דין בתיק א 17319/04

1.         מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

            התובעת, בריצי רעיה (להלן: "התובעת"), ילידת 1925, טוענת כי ביום 21.2.05, נפגעה בתאונת דרכים, בעת ירידה מרכב שהסיע אותה למועדון יום לקשישים (להלן: "המועדון").

            הנתבעים מכחישים את ארוע התאונה ואת עצם היות הארוע הנטען, תאונת דרכים כמשמעה בחוק.

            פסק דין זה יעסוק, איפוא, בשאלת החבות ובשאלת גובה הנזק.

נסיבות ארוע התאונה ושאלת החבות

2.         למען שלמות התמונה, ראיתי לעמוד בקצרה, על השתלשלות ההליכים בתביעה זו.

            בתחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 2 (להלן: "הנתבעות"), אשר ביטחו את השימוש ברכב מ.ר. 08-029-58 (להלן: "הרכב"). בכתב התביעה נטען כי התובעת נפגעה במהלך יציאתה מהרכב כאשר נהג הרכב סייע לה ביציאה מהרכב והתובעת נפגעה בעיקר ברגלה השמאלית (להלן: "התאונה").

            לאור טענת הנתבעות בדבר היעדר יריבות בשל אי הגשת תביעה כנגד הנהג, ולאור פרטי הנהג, כפי שנמסרו על ידי הנתבעות, תוקנה התביעה באופן שצורפו כנתבעים נוספים, חברת מוניות קניון איילון וסמי בנימיני, אשר נהג ברכב האמור, בעת ארוע התאונה (להלן: "סמי" או "הנהג").

3.         יש לציין כי עובר לתאונה, היתה התובעת מוגבלת כתוצאה משיתוק פלג גופה השמאלי, לאחר ארוע מוחי. את נסיבות ארוע התאונה, תארה התובעת בתצהירה, כדלקמן: "ביום 21.2.01 בשעות הבוקר, הגיע לביתי הטרנזיט שהיה אמור לאסוף אותי ולהביא אותי לבית הקשיש. שמו של הנהג היה יעקב. כמידי יום, עליתי על השרפרף הקטן שהונח על המדרכה, בעזרת הנהג, והתיישבתי ברכב הטרנזיט בספסל האמצעי. בדרך כלל בטרנזיט שהיה אוסף אותי לא הייתה בליטה באמצע הרכב, אך בטרנזיט שאסף אותי באותו היום הייתה בליטה כזו, שהפריע לי להתקדם עד לסוף הספסל, כפי שביקש ממני יעקב הנהג. יעקב הרים לי את רגל שמאל וכך נכנסתי עד הסוף וישבתי מאחורי הנהג. כשרכב ההסעה הגיע למעון, הנוסעים ירדו ואני הייתי צריכה לרדת בין האחרונים. כשהגיע תורי לרדת מן הרכב, התקדמתי באמצעות הישבן על הספסל עליו ישבתי, לעבר הדלת, קרוב ליציאה. בשלב זה רגל שמאל שלי נתקעה במרווח שבין הספסל עליו ישבתי לבין הבליטה שבתוך הרכב. נהג הרכב, יעקב, הבחין בכך שאני מתקשה להתקדם לדלת כדי לצאת מן הרכב, וכדי להוריד אותי מהרכב, משך את רגל שמאל שלי בחוזקה, תוך שהוא אוחז בשוק של רגלי השמאלית, מתחת לברך. לפתע, תוך כדי משיכה של הרגל שלי על ידי הנהג, חשבתי כאב עז וצעקתי מכאב. הנהג התעלם מכאבי והמשיך להוריד אותי מרכב הטרנזיט ולאחר מכן, רגלי השמאלית התנפחה והכאבים גברו והיו עזים מאוד. עקב עוצמת הכאבים לא הייתי עוד מסוגלת לדרוך על רגלי השמאלית, ובחזרה לביתי נאלצו קרובי לשאת אותי לדירתי" (סעיפים 9-4 לתצהיר, ת/1).

4.         חקירתה הנגדית של התובעת, היתה קשה במיוחד לאור מצבה של התובעת שבא לידי ביטוי בקשיי תקשורת ובחשדנות ותוקפנות רבה, מצד התובעת. בעניין זה, לא ניתן להתעלם מגילה ומצבה הבריאותי של התובעת לרבות אשפוז נוסף שעברה לאחרונה, וראה סיכום המחלה, ת/2.

            יחד עם זאת, יש לציין כי התובעת העידה בחקירה הנגדית כי שמו של הנהג היה יעקב וכי אין היא מכירה את סמי וחזרה והעידה באשר לנסיבות התאונה כי "הוא משך אותי ביד בכוח. אמרתי לו שהרגל כואבת לי" (עמ' 9 לפרוטוקול).

5.         בתה של התובעת, גב' מיכל בריצי (להלן: "מיכל"), ציינה בתצהירה ובעדותה בחקירה נגדית כי בצהריי יום התאונה, כשחיכתה, כהרגלה, לאמה, התלוננה התובעת על כאבים ברגל ולא יכלה לרדת מהרכב, לפיכך קראה לשכנים שעזרו לה להוריד את התובעת מהרכב ולהובילה לדירתה. מיכל העידה גם היא כי מדובר היה בנהג קבוע, בשם יעקב, והסבירה כי פרטי הרכב, לצורך הגשת התביעה, נמסרו לה על ידי מנהלת המועדון. מיכל העידה כי אמה התלוננה על כאבים ברגל אך אישרה כי פנו לרופא המטפל, בקופת החולים, רק ביום 25.2.01, כארבעה ימים לאחר התאונה, שכן לא היה צורך בפניה מיידת לטיפול וגם כשפנו לטיפול, הומלץ על קומפרסים וטיפול שמרני.

6.         מנהלת המועדון, גב' אסתר גורפינקל, העידה מטעם הנתבעים ואישרה בחקירתה הנגדית כי מספר ימים לאחר התאונה, הודיעה לה בתה של התובעת כי התובעת נפגעה בזמן ההסעה וכדבריה: "אמרה לי שבזמן ההסעה הנהג משך לה את הרגל כתוצאה מזה היה נקע או משהו שהיה לה קשה מאוד ברגל ומעבר לזה לא אמרה משהו מסוים. העובדה שהיא המשיכה לבקר במרכז...". כן אישרה גב' גורפינקל כי מסרה לבתה של התובעת את הפרטים לצורך הגשת תביעה כנגד העמותה המנהלת את המועדון שכן בתחילה לא חשבה שמדובר בתאונת דרכים ורק לאחר מכן, בישיבת הנהלה של העמותה, נאמר לה ש "זה שייך לביטוח של הרכב..." (עמ' 15 לפרוטוקול).

            לתצהיר מנהלת המועדון, צורף דו"ח נוכחות של התובעת במרכז היום. מעבר לכך שכטענת התובעת וכפי שהודתה גם מנהלת המועדון, טעויות עלולות לקרות, לא ראיתי לייחס משקל רב להמשך ביקוריה של התובעת במועדון שכן כאמור, התובעת היתה מוגבלת מאוד בהליכה גם עובר לתאונה והפגיעה תולדת התאונה, לא הצריכה אשפוז או טיפול רפואי מיידי.

7.         סמי אישר בעדותו כי הנהג הקבוע בקו ההסעה של התובעת, היה נהג בשם יעקב, אך העיד כי על פי סידור העבודה, ביום התאונה, הוא החליף את יעקב וביצע את קו ההסעה. סמי אישר כי הסיע את התובעת והעיד כי גם לפני התאונה, היתה התובעת מוגבלת וחיכתה להסעה, כשהיא ישובה בכסא גלגלים. כן העיד סמי כי: "התפקיד של הנהג הוא לעזור לקשיש לעלות ולרדת מהאוטו. הוא יכול לעזור לה ביד או בכתף אין הגיון שהוא ימשוך לה ברגל" (עמ' 16 לפרוטוקול).

8.         לאחר שחזרתי ובחנתי העדויות וטענות הצדדים, ראיתי לקבל גרסתה של התובעת כי נפגעה ברגלה, בעת ירידה מהרכב.

אמנם הן התובעת והן בתה מיכל, טענו כי הנהג היה, יעקב, אך מהעדויות עולה כי בעוד שיעקב היה הנהג הקבוע, הרי פרטי הנהג הרלבנטי, נמסרו לבתה של התובעת, על ידי מנהלת המועדון בתשובה לפנייתה בדבר ארוע התאונה וסמי עצמו, אישר בתצהירו ובעדותו כי על פי סידור העבודה, הוא זה שביצע את ההסעה באותו יום. זאת ועוד, יצויין כי התובעת ציינה בתצהירה כי ביום התאונה, לא הוסעה ברכב הקבוע (סעיף 5 לתצהיר), מה שמתיישב עם עדותו של סמי, כי ביצע את ההסעה, באותו יום, כנהג מחליף, ברכבו שלו ולא ברכב של יעקב. נראה, על כן, כי ניתן לייחס את "הטעות" בזיהוי הנהג לגילה ולמצבה של התובעת ולעובדה כי יעקב היה הנהג הקבוע בהסעה האמורה ולפיכך, התובעת ובתה הכירו וזכרו אותו בלבד.