פסק-דין בתיק א 172758/02

1.         התובע טפחות , בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") הגיש תביעה בחודש אפריל 2002 נגד הנתבעים על סך 80,646 ש"ח בגין יתרת חוב של הנתבעים לבנק.

2.         הנתבעים הם זוג גרוש, אשר היו נשואים זה לזה כאשר נחתמו הסכמי ההלוואה עם הבנק בשנת 1980.

3.         הבנק נתן לנתבעים בשנת 1980 שתי הלוואות.

הלוואה אחת - על סך 120,000 שקל ישן נפרעה במלואה, והלוואה נוספת בסכום של 60,000 שקל ישן.

בגין ההלוואה על סך 60,000 שקל ישן נותרה יתרת חוב.

מידי פעם הגיש הבנק תביעות נגד הנתבעים והערבים לאותה הלוואה, בגין חובות הפיגורים.

כך הוגשו תביעות בשנים 1989, 1990, 1996 (שתי תביעות), וכן בוצעה הוצאת מעוקלים בשנת 1996.

מעת לעת, גם חתמו הנתבעים או מי מהם על הסדרים לתשלום חוב הפיגורים עם הבנק (נספח ד' לתצהיר מטעם הבנק).

ביום הגשת כתב התביעה, עמדה יתרת החוב בגין ההלוואה בסך של 80,646 ש"ח כאשר שיעור ריבית הפיגורים בבנק באותה עת היה 12.4 אחוז לשנה.

4.         הנתבעים הגישו בקשות רשות להתגונן, ניתן להם רשות להתגונן, והתקיים דיון לגופו של ענין בתיק העיקרי.

5.         תמצית טענות הנתבעים:

א)         טענת התיישנות.

ב)         הבנק פעל בחוסר תום לב בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים [חלק כללי], וכיסה באמצעות כספים שהופקדו על ידי הנתבעים את ההלוואות עם הריביות הזולות ולא את ההלוואות שנשאו ריבית יקרה יותר.

ג)          הבנק פעל ברשלנות כאשר גרם לכך שהמשכנתא שנרשמה על הדירה "נעלמה", ובאופן זה, "איבדו" הנתבעים את הבטוחה שהיתה אמורה להבטיח את הכיסוי המלא של החוב בגין ההלוואה.

הנתבעים טענו, כי הנזקים שגרם להם הבנק לאור התרשלותו, מגיעים לפחות לסכום התביעה וסכום זה מקוזז מסכום התביעה.

ד)         הנתבעים טענו, כי סעיפים 14 ו-18 שבין הלווה לבנק הינם סעיפים מקפחים בהסכם בחוזה אחיד ויש לבטלם.

6.         לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל מהנימוקים כדלקמן:

א)                   באשר לטענת ההתיישנות:

(1)        בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התקופה בה מתיישנת תביעה, שלא הוגשה עליה תובענה, היא שבע שנים, כאשר אין מדובר במקרקעין.