פסק-דין בתיק א 17243/05

שמיעת הראיות הסתיימה ביום 8.2.07 ומאז עכבו הצדדים את מתן פסק-הדין. הצדדים התעלמו מהמועדים שנקבעו בנוכחותם להגשת סיכומיהם בכתב. לפנים משורת הדין הותר ביום 14.5.07 לכל צד מעוניין להגיש את סיכומיו בתוך 7 ימים נוספים. אז ביקש ב"כ התובעת לדחות את המועד בשל מו"מ לפשרה. כדי לא לסכל פשרה וגם לא לעכב את מתן פסק-הדין נקבע ביום 21.5.07 כי " כל צד מעוניין יגיש סיכומיו עד ליום 2.7.07. פסה"ד ינתן בסמוך לאחר מכן בין אם יוגשו סיכומים ובין אם לא יוגשו".  ביום 28.6.07 שוב התבקשה הארכת המועד. הבקשה נדחתה וביום 1.7.07 נקבע כי: " בדעת בית המשפט ליתן את פסק-הדין לפני הפגרה. כל צד המעוניין להגיש סיכומים יעשה זאת עד ליום 8.7.07".  ביום 8.7.07 הוגשו סיכומי הנתבעת. טיעון מקוצר מטעם התובעת הוגש ביום 11.7.07 עם בקשה להארכת מועד ואליו אתייחס כסיכומי התובעת.

זכותם של בעלי דין לטעון בפני בית המשפט. חובתם - וחובת בית המשפט - להקפיד שהם יעשו כן במסגרת דיונית ראויה. הצדדים התעלמו שוב ושוב מההחלטות הקוצבות לוחות זמנים להגשת סיכומיהם ובפועל כפו על בית המשפט את עיכוב מתן פסק-הדין - וחבל.

טענות התובעת: התובעת נסעה לארה"ב לשבועות אחדים והפקידה את מכוניתה בידי אביה, שלו הרשתה לעשות ברכב כרצונו. האב מסר את הרכב לידידו, שימכור אותו או שיחליפו באחר וממנו נגנב הרכב. התובעת טוענת שלא היא ולא אביה היו מעורבים בגניבה, כטענת הנתבעת והיא זכאית לתגמולי ביטוח בגינה. היא היתה מוכנה להתפשר עם הנתבעת לאור מה שהתברר במשפט באשר לערך מכונית עובר לגניבתה, אך נענתה בסירוב מוחלט.

טענות הנתבעת: לתובעת אין עילה לתבוע תגמולי ביטוח כי רישום בעלותה ברכב היה פיקציה והרכב היה בכלל בבעלות אביה בטרם הועבר לבעלותו של חמיס חאפי. הנתבעת כופרת הן בעצם התרחשות מקרה הביטוח והן באשר למשמעותו הכספית.

  העדויות

התובעת (להלן: "גב' בן דב") העידה שאביה (להלן: "מר בן דב"), רכש מכונית רנו בכספו ורשם אותה על שמה אף שרק הוא השתמש בה. היא עצמה נסעה ברכב אחר (פורד פוקוס), רצתה רכב קטן יותר, והתכוונה לתת את הפורד לאביה (לשימושו), כדי שימכור את הרנו (שהיה רשום על שמה) וירכוש עבורה רכב קטן. כשנסעה לחו"ל ידעה על הכוונה לערוך סבב רכישות ומכירות, אך לא חתמה על יפוי כח, אף שידעה שחתימתה נחוצה להשלמתו. 3 מכוניות של המשפחה נרשמו על שמה ורק באחת מהן היא השתמשה. גב' בן דב העידה שלחמיס חאפי (להלן: "מר חאפי")  מוסך משפחתי והמכונית נמסרה לו כדי שיסייע למכור אותה או להחליפה באחרת.

מר בן דב העיד שבעת הגניבה כבר לא עבד באופן סדיר. למשפחה בכל עת  3 - 4 מכוניות, אשתו הנכה לא עובדת והמכוניות משמשות לצרכי בני המשפחה ולעבודה כאחד. את הרנו הוא רכש במחיר מחירון מלא ממר חאפי, שלא סיפר לו שהרכב עבר קודם תאונה קשה. את עסקאותיו הוא עורך  בע"פ,  וכך קנה ומכר מכוניות רבות במרוצת השנים. למר חאפי הוא רוכש אמון רב. הוא מסר לו את הרנו כשבועיים לפני הגניבה כדי שיסייע למכור אותה או להחליפה.

מר חאפי העיד שלפני שמכר את הרנו למר בן דב היתה בה רק מכה קטנה שהוא תיקן. להערכתו הנזק במכונית היה קטן בהרבה משהעריך השמאי. עיסוקו הוא קניית מכוניות מקולקלות ומכירתן לאחר תיקון. עם מר בן דב ערך הרבה עסקאות מכר. הרנו נגנבה בעת שהיתה בחזקתו.

דיון

גב' בן דב מבקשת תגמולי ביטוח בשל גניבת מכונית שלדבריה היתה "רשומה על שמה" אך מתחילה נרכשה ע"י אביה בכספו והיתה בשימושו. עוד נטען שהאב העבירה למר חאפי וממנו היא נגנבה. ניתוח הראיות מעורר חשש ממשי באשר למהימנות טענות אלה. הראיה המרכזית שבידי הנתבעת היא חוו"ד שמאי שנערכה עבור חברת ניו-קופל שממנה רכש מר חאפי את המכונית לפני שמכר אותה למר בן דב.  מחוות-דעת זו עולות שתי עובדות חשובות: ראשית, צויין בה קילומטראז' של 65,742 ש"ח ביום 28.10.03. שנית , נקבע שהרכב הוא "אובדן להלכה" ותועדו נזקים נרחבים שהוערכו בסה"כ ב - 43,488 ש"ח, שהיו 48% מערך הרכב.

מדידת הקילומטראז' מראה (ובסבירות גבוהה מאוד) שלפחות אחד מעדי התביעה בלתי מהימן לחלוטין: כשהיתה המכונית בידי משפחת בן דב היא  עברה שתי תאונות. בחוות דעת השמאי שבדק אותה (בימים 15.3.04 ו - 31.8.04) צוין קילומטראז' נמוך בהרבה (30,378 ק"מ ו -47,322 ק"מ בהתאמה) משתועד מבדיקה הקודמת!  ברור, שמד  האוץ זויף  והופחתו ממנו כ - 40,000 ק"מ! האינטרס היחיד לזייפו הוא של בעליו.  הזיוף לא נעשה בידי אנשי ניו-קופל (הרי הם תיעדו את המידע המפליל). מהם הגיעה המכונית  לידי מר חאפי כגרוטאה אחרי תאונה קשה. הוא תיקן אותה. לו היתה ההזדמנות לזייף את מד-האוץ ולו המיומנות המקצועית לעשות כן  וכנראה גם המניע.  אפשרות אחרת היא, שהזיוף בוצע  מאוחר יותר, כשכבר היתה המכונית בידי מר בן דב - ומן הסתם בידיעתו.

תיעוד הנזק הנרחב ע"י השמאי סותר את עדות מר חאפי וחושף אותה כבלתי אמינה לחלוטין. בכך נפגעת מהימנות התביעה עצמה פגיעה אנושה.  מר בן דב העיד ששילם למר חאפי "מחיר מחירון מלא" וגם שמר חאפי לא סיפר לו כלל על הנזק הקודם במכונית. בעדותו עשה מר חאפי הכל כדי לגמד את הנזק במכונית והמעיט מערך אומדן השמאי. לדבריו הנזק בכל המכונית היה בהיקף של 7000 - 8000 ש"ח בלבד ובחלק הקדמי היה נזק קטן בפנס ששוויו אולי 200 ש"ח. טענותיו נסתרו ע"י חוו"ד השמאי, שתיעד נזקים ביותר  מ- 8000 ש"ח בחזית בלבד (מנזק כולל של 43,488 ש"ח) ובכלל זה נזקים לפגוש לסורג הקדמי למכסה המנוע למצנן המים לכונס האוויר ועוד. זה כמובן נזק גדול יותר מ"נזק קטן בפנס", שעליו העיד מר חאפי. אף שיתכן שתיקון המכונית ע"י מר חאפי יהיה זול במשהו משהעריך השמאי,  ברור שעדותו היתה מגמתית וכוזבת והיא אינה ראויה לאמון.

יתכן שעדות מר חאפי באה "להציל את אמינותו" בעיני מר בן דב, ויתכן שנועדה לסייע בביסוס התביעה לתגמולי ביטוח מירביים עבור המכונית. כך או כך, מדובר בחוסר אמינות יסודי, עיקבי ושיטתי. התוצאה: איני מוכן לתת אמון בעדותו של מר חאפי גם לענין נסיבות הגניבה. ונזכיר: עדות זו היא הראיה היחידה שבידי התובעת להוכחת עצם התרחשות מקרה הביטוח.

אילו התנערו התובעת ומר בן דב ממר חאפי במהלך המשפט, ניתן היה לחשוד, שמר חאפי - אחרי שרימה את מר בן דב כשמכר לו גרוטאה משוקמת במחיר מופרז - רימה אותו שוב וגנב ממנו את המכונית. אלא, שתגובתו של מר בן דב למעשי מר חאפי לא מתיישבת עם מסקנה זו. הוא המשיך לתאר את יחסיו עם מר חאפי כיחסי אמון, שכמופגן לא התערערו גם כשהתבררו עובדות מביכות. מר בן דב העיד, שמר חאפי לא סיפר לו כלל על כך שהמכונית שרכש ממנו עברה קודם תאונה קשה. הוא הופתע מאוד לשמוע על עברה של המכונית ואמר ש"אני אשאל" את מר חאפי על הענין (עמ' 10 לפרוטוקול). מתינות התגובה  ולשונה מפתיעות וחושפניות: הוא מתכוון לשאול את למר חאפי "שאלה" (ביטוי ניטראלי להפליא, חסר טינה או כעס).  יודגש: מר בן דב לא גילה את זיוף הקילומטראז' ואת הסתרת הנזק הרב ביום עדותו. הוא ידע אודותיהם משכבר. למרות זאת, ולמרות יחסיהם הקרובים, הוא לא מצא עד אז הזדמנות "לשאול" את מר חאפי.  מה ניתן להסיק מתגובתו זו? שמר בן דב כבר שאל את מר חאפי ואת התשובה אינו רוצה לגלות? או אולי, שהוא לא שאל את מר חאפי, מפני שהתשובה ידועה לו ממילא?

הפגנת ה"אחווה" של מר בן דב כלפי מר חאפי, לא היתה נקודתית. מר חאפי שיתף פעולה עם האינטרס של התובעת בניהול המשפט ובא-כוחה (שהוא גם אחיה) גמל לו בכך שנמנע מלהציג לו "שאלות קשות" בעדותו.  התנהגות זו מעלה את סבירותה של חלופה נוספת: שלאורך כל הדרך שיתפו מר בן דב ומר חאפי פעולה ב"מיזם משותף": מר חאפי רכש גרוטאה, שיפץ אותה ומכר אותה במחיר הולם למר בן דב. כשהגיעה השעה למכור אותה הם פעלו יחד כדי לבדות "גניבה" כדי לזכות בתגמולי ביטוח. המניע הכלכלי ברור: ערכה הממשי של המכונית בודאי נפל בעשרות אלפי שקלים מהערך שאותו תבעה התובעת מחברת הביטוח - ההפרש בין מכונית משומשת במצב טוב לגרוטאה ששוקמה.

מהימנות  עדויות התביעה מתערערת גם מסיבות נוספות.

גב' בן דב נרשמה כבעלת הרכב אף שנטען שאביה רכש אותו בכספו והשתמש בו בעצמו. לא הוצע הסבר ממשי למעשה.  למרות שזיקתה לרנו היתה פורמאלית בלבד, היא טענה, שהיא התחייבה לשאת בהוצאות אביה על נסיעה במוניות אחרי הגניבה. גם לכך לא הוצע הסבר ממשי. מר בן דב עצמו העיד שנזקק למוניות כשלושה חודשים אחרי הגניבה. הוא הגיש מסמך (שאינו נושא תאריך כלשהו) המתיימר לתעד את התחייבותו לשלם לנהג מונית  100 ש"ח ל- 49 יום (מיום 13.2.05 ועד 8.4.05),   סכום שישולם כשבתו תקבל את הפיצוי מהביטוח.

 מימי לא שמעתי על עסקה שכזו וקשה לי מאוד להאמין שנהג מונית כלשהו יסכים להמתין שנים (וללא הגבלת זמן) לתשלום עבור נסיעות. הדברים חורגים מהניסיון המקובל ואינם מעוררים אמון. אדגיש: כאן חוסר המהימנות נוגע למר בן דב עצמו.

בסיכומי התובעת סופר, שהנתבעת הציעה למר בן דב להוכיח את מהימנותו בבדיקת פוליגרף. הוא חשש מהבדיקה וסירב אך אחר-כך שינה את טעמו ונבדק ללא תיאום  עם הנתבעת. ממצאי הבדיקה צוטטו בסיכומי התובעת.  ע"פ דין, בהעדר הסכמה בין הצדדים, תוצאות בדיקת פוליגרף אינן ראיה קבילה. הניסיון להסתמך עליה בסיכומים, פסול בתכלית וראוי לגנאי. מתוצאות הבדיקה לא אוכל אלא להתעלם, אך מההתנהגות הכרוכה בה, לא ניתן להתעלם: החשש מבדיקת פוליגרף לגיטימי. לא אדון אדם לכף חובה מפני שסירב להבדק בפוליגרף, זו זכותו. אך אם שינה מר בן דב את דעתו והחליט להסתכן בבדיקת פוליגרף, מדוע היא נערכה ללא תיאום עם הנתבעת וללא הסכם שהתוצאה תחייב את שני הצדדים? בסיכומי התובעת הוסבר, שהדבר נעשה תוך ייעוץ משפטי צמוד של בנו, כך שלא מדובר ב"טעות תמימה".

המסקנה: מר בן דב שחשש מתוצאות הבדיקה פשוט שמר לעצמו את האפשרות להסתיר את תוצאותיה (כפי שהוא יכול גם כעת להסתיר תוצאות של בדיקה קודמת, שאולי נערכה בלי ידיעת הנתבעת). התחכמות מיתממת כזו (שהיא, לכל הפחות, הכשרת הקרקע למעשה הונאה),  פוגמת אנושות במהימנותו של מר בן דב. כך לא נוהגים אנשים הגונים.

עדי התביעה טענו כולם, שהמכונית נמסרה למר חאפי כדי שימכור אותה. גב' בן דב העידה שידעה שזו הכוונה כשנסעה לחו"ל, אך היא לא חתמה על יפוי כח להעביר  בעלות במכונית, אף שידעה שהדבר  יהיה נחוץ להשלמת המכירה. בהתחשב בכך שגב' בן דב היא עורכת-דין, זו התנהגות תמוהה. דרך אחת להסבירה היא, כשיטת הנתבעת, שהרכב נמכר למר חאפי ע"י מר בן דב ללא "העברת בעלות פורמלית". הסבר אפשרי אחר הוא שהרכב הוחזק "על שם" גב' בן דב לא כ"אשת קש" מטעם אביה, אלא מטעם מר חאפי, בין אם "מאז ומעולם" ובין אם ממועד  סמוך לגניבה. כך או כך, עובדה היא, שמר בן דב נהג במר חאפי כאילו הזכויות הממשית ברכב הן דווקא של מר חאפי: שניהם העידו, ש"רכב חלופי" שקיבל מר בן דב מהנתבעת לאחר הגניבה נמסר לשימושו של מר חאפי! למותר הוא לציין, שאם בעת ה"גניבה" כבר נמכר הרכב למר חאפי, ממילא פקע הביטוח, שמכוחו הוגשה התביעה.

סוף דבר, איני נותן אמון בעדויות עדי התביעה.  לפיכך אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.

המזכירות תשלח את העתק פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן בהעדר הצדדים, היום, 15 ביולי 2007, כ"ט בתמוז  התשס"ז.

                                                                                                      ירון בשן, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: