פסק-דין בתיק א 17145/01

נתוני רקע

1.         התובעת 1 (להלן - "התובעת") היא חברה הרשומה כחוק בישראל שעיסוקה בשיווק ירקות ופירות בסיטונאות. התובע 2 (להלן, גם "רודי") והתובע 3 (להלן, גם "חליל") הם בעלי מניותיה ומנהליה. בתקופה הרלוונטית, דהיינו בשנים שמ- 1992 ועד 2000, ניהלה התובעת חשבונות אצל הנתבע 1 (להלן, גם "הבנק"). הנתבע 3 (להלן, גם "שטרן") שימש כמנהל סניף קיבוץ גלויות בחיפה של הבנק בשנים 1992-1996. לימים בוטל סניף קיבוץ גלויות וחשבונות התובעת הועברו לסניף ראשי חיפה. הנתבע 4 (להלן, גם "ויצמן") שימש כמנהל סניף ראשי חיפה בשנים 1996-2000.

2.         חשבון התובעת, עובר לגמר פעילותה עם הבנק, עמד על יתרת חובה בסכום של כ- 2,660,000 ש"ח. יתרת חובה זו נפרעה מאמצעיהם של רודי ושל חליל. בעקבות זאת הוגשה תובענתם הכספית של התובעים כנגד הנתבעים. זו נסמכת, מתחילת הדרך, על חוות דעתו המקצועית של רו"ח יורם חרפ"ק (להלן - "המומחה"). כעולה מחוות הדעת, כך נטען, הוסבו לתובעים נזקים בגין ארבעה ראשים: ראשית, בגין גביית יתר בחשבונות הבנק, בסך של 233,175 ש"ח. שנית, בגין גביית יתר בגין מתן הלוואות, בסך של 81,570 ש"ח. שלישית, בגין הפסדים בשל פתיחת תוכניות חיסכון בסך של 336,863 ש"ח. רביעית, בגין הפסד מכירות בסכום של 1,939,052 ש"ח שהועמד, לצורכי אגרה, על סך 448,391 ש"ח.

3.         לאחר הליכי ביניים ממושכים ויגעים הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של רודי וחליל, וכן תצהירו וחוות דעתו של המומחה. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של שטרן וויצמן. התיק נקבע לשמיעת ראיות. בעיצומה של חקירתו הנגדית של רודי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

4.         בחנתי מכלול הראיות והטענות שבפניי. ברי לי כי דין התביעה להידחות מכל וכל, על כל ראשיה, תוך שאני מאמץ, כמעט באורח גורף, את מכלול סיכומי טענות ב"כ הנתבעים. אכן מקובלת עליי הנחת הבסיס שלה, כעולה בראש סיכום טענותיה, כי "תיק זה מהווה דוגמה מאלפת לתביעה הנסמכת על חוות דעת חשבונאית של חברת 'נצרים' אשר נערכה במנותק מהנתונים נשוא החשבון שבתביעה, ואשר מועלות בה, כשם שמועלות כמעט בכל חוות דעת מטעם נצרים, טענות סטנדרטיות, אף אם אלו אינן עולות כלל בקנה אחד עם טענות התובעים, עם העובדות ועם אופי הפעילות בחשבון נשוא התביעה" (עמ' 1).

5.         אדרש, איפוא, לסוגיות הצריכות לפנים בגדר הכרעתי. אפתח בניתוח קצר של עדותו של רודי. אמשיך בבחינת סוגיית ההתיישנות. אעבור לטענת התובעים להתניית שירות בשרות, ואחתום בבחינת טענות התובעים לחיוב בריבית-יתר והפרת סיכומים נטענים.

גרסתו של רודי

6.         אכן, בתביעות השבה מסוג זה, כמוהן כהגנות מול תביעות בנקאיות, רואים הלקוחות להטיח בבנק שורה של טענות, חלקן חמורות. וכך,  נטענות טענות אודות התניית שירות בשירות נפסדת, דהיינו מתן הלוואות והענקת אשראים מול פתיחת תוכניות חיסכון, שאין בהן היגיון כלכלי. כך, נטענות טענות אודות הפרה של סיכומים  נטענים, אם באשר לתנאי הריבית ואם באשר להטבות שהובטחו וסוכמו, אך הופרו.

7.         הנחת הבסיס, על מנת לבחון רצינותן של טענות אלו, נעוצה, ראש לכל, בבחינת גרסה עובדתית של לקוח הבנק. זו אמורה להיות נוקדנית ופרטנית. היא אמורה להצביע על מערכת עובדות מפורטת ומבוררת. היא אינה יכולה להיות בבחינת הפרחת סיסמאות המכסות על גרסה עמומה וסתמית. על בסיס תשתית עובדתית זו, ובעיקר על בסיסה, יש מקום להגשת חוות דעת מקצועית. חוות הדעת המקצועית, איפוא, ראוי לה שתצמח על מצע התשתית העובדתית, ולא להיפך. כך, כמדומה, אירע בפרשה שבפניי. מתחילת הדרך, כך נהירים הדברים, פונה חברת נצרים והמומחה ומציעים את שירותיהם לתובעים. חוות דעתו של המומחה,  איפוא, נסמכת על תשתית עובדתית חסרת ידיים ורגליים. לא המומחה הולך עקב בצד אגודל בעקבות גרסה עובדתית של לקוחו, הוא הלקוח-לשעבר של הבנק. הלקוח-לשעבר של הבנק, הולך עקב בצד אגודל בעקבות גרסה שמוצעת לו על ידי המומחה, ובהמשך על ידי פרקליטו. אך לעתים, כבנדוננו, הלקוח מתגלה כתלמיד רע של רבו. במהלך עדותו קורסות, איפוא, התוכניות שעמדו בבסיס הגשת תובענה שכזו.

8.         וכך טוען רודי, בגדר תצהירו, כי הוא פתח תוכניות חיסכון משום כפייה נפסדת, מעת לעת, שהותירה אותו במצב של חוסר ברירה. ואולם בגדר חקירתו הנגדית מודה רודי כי "אין אצלי שום דבר בכפייה" וכן כי "אם מנהל הבנק היה אומר לי להגדיל את מסגרת האשראי והוא הציע לי תוכנית חיסכון אני אמרתי שמקובל עליי והוא לא הכריח אותי. היינו חברים מאוד טובים".

9.         רודי מנסה להציג עצמו כאדם שאינו יודע הוויות עולם, המוצא עצמו בעמדת חולשה מול הבנק החזק ומנהלו המקצועי והמיומן. ואולם, בגדר חקירתו הנגדית, מציין רודי כי "שעבדתי את הרכבים והם רצו שאני יעשה שיעבוד שוטף על העסק ואני לא הסכמתי" (עמ' 6 לפרוטוקול). משמע, ניצבת בפניי עדות המצביעה על כך שעסקינן באדם נבון, היודע להפעיל שיקול דעת, המסכים לשקול שעבודים פלוניים ולדחות ולסרב ליתן שעבודים אחרים. כך, בנוסף לתובנה המרכזית שעל פיה רודי הוא המנהל הפיננסי של התובעת, שלכל אורך הדרך מצטיירת כחברה רצינית ורווחית, ומן הסתם מנוהלת בדרך מקצועית, ראויה ונאותה ואף מלווה,  מן הסתם, בליווי חשבונאי ומשפטי לכל אורך הדרך. ועוד הוברר לי כי בנוסף לתובעת שלח ידו רודי בעסקים נוספים. לנוכח כל אלו הצגתו של רודי כעלה נידף שאינו עומד בפני לחצים של פקידי הבנק, נשמעת פאתטית ואינה זוכה לאמוני.

10.        מכלול גרסתו של רודי אף זרוע בכשלים לוגיים לרוב. וכך, בהמשך, עיקר טענתו של רודי היא על כך שנפתחו תוכניות חיסכון, חסרות כל היגיון כלכלי. נהיר כי תוכניות חיסכון אלו הצטברו לבטוחות שזכה להן הבנק, כנגד הענקת הלוואות ואשראים. ואולם, כל זאת לא מונע את רודי, אף את המומחה, לטעון כי לנוכח הבטוחות שעמדו לזכות הבנק, ובהן ממילא תוכניות החיסכון, לא הייתה מוצדקת הריבית המירבית בה חויב החשבון, לרבות תוספת הסיכון המקסימלית. משמע, על מנת לזכות בטענה האמורה, חייבים התובעים דווקא לקשור כתרים לתוכניות החיסכון האמורות. שהרי אלמלא נפתחו תוכניות חיסכון אלו, ובהמשך שועבדו כבטוחות לבנק, הייתה קורסת הטענה אודות העדר הצידוק לחיוב בריבית המירבית ולעניין תוספת הסיכון המקסימלית.

11.        ועוד: לכל אורך הדרך דומה שלא טורדת את מנוחתם של התובעים הסתירה בין שתי גרסאות אפשריות שלהם. האחת, כי החיוב בריבית יתר ובתוספת סיכון מקסימלי הוא פועל יוצא של הפרת התחייבות חוזית מפורשת של הבנק שהתחייב בהתחייבויות שונות ומשונות, להמעיט בריבית, אף בתוספת הסיכון, וכל כיוצא באלה. השנייה, כי לנוכח מצבה הכלכלי המצויין  של התובעת, ואף מצבת הבטחונות המעולה שלה, לא היה ראוי לחייב את החשבון בריבית-יתר ובתוספת סיכון מקסימלית.

12.        נהיר כי לא ניתן לטעון טענות אלו, בנשימה אחת וללא הנד עפעף. אחת מהשתיים: אם אכן גרסת התובעים היא באשר להפרת התחייבות חוזית מפורשת ונטענת, אין כל קשר להיגיון הכלכלי הנטען פרי הטענה השנייה. שהרי, אם אכן הבנק הפר סיכום חוזי נטען, די בכך על מנת להביא את התובעים אל המנוחה ואל הנחלה, ואין כל קשר לעניין הצידוק הכלכלי  בחיוב בריביות מקסימליות. מנגד, רק אם התובעים יודו, חוזית, כי אכן חוייבו בריבית מירבית לכל אורך הדרך לנוכח סיכומים חוזיים מפורשים, רק אז ניתן לפלס את הדרך לטיעון החילופי האחר. לשיטה זו יטענו התובעים כי חרף הסיכום החוזי המפורש, לא היה לו צידוק. משמע, על התובע להחליט: האם גרסתו נשענת על הפרת חוזה, באופן שהשתת חיובים פלוניים היא בניגוד למצוותו של חוזה זה; האם גרסתו נשענת על כך שהגם שלא הופר החוזה, השתת חיובים פלוניים היא בניגוד למה שראוי ומקובל, חרף קיומו ומצוותו של חוזה זה.

            דומה שכל אלו, כאמור, אינם טורדים מנוחתם של התובעים. הם יורים לכל הכיוונים, ללא כל אבחנה. התובעים, איפוא, לא זוכים בכל העולמות, אלא מאבדים את כל העולמות. משעה שזה טיעונם, מה בצע שמכלול הגרסה נחזה מלאכותי, לא אמין, ובעיקר לא רציני.

לטענות התיישנות

12.        התובענה שבפניי הוגשה ביום 17.7.01. הבנק מקדים, איפוא, וטוען כי התיישנו כל עילות התביעה, ככל שהתרחשו לפני יום 17.7.94, מפאת התיישנות. טענה זו של הבנק מקובלת עליי. התובעים מנסים להדוף את טענת ההתיישנות, תוך שהם נסמכים על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, המורה כי אם "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופה ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". התובעים, איפוא, טוענים כי רק משעה שפנו למומחה מטעמם, רק אז התוודעו להם "העובדות המהוות את עילת התובענה". 

13.        דנתי בסוגיה זו בפסק דיני ב-ת.א. (חי') 14812/98 חמדאן ריזק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (במאגרי "נבו"). רשמתי שם כי "התובע טוען כי רק משעה  שפנה למומחה מטעמו, רק אז התוודעו לו 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. ואולם ברי שבכך לא סגי.  שאם לא תאמר כן, נמצאת מאריך את תקופת ההתיישנות ללא גבול ושיעור. האם ניתן יהיה לפתוח את שערי בית המשפט בפני לקוח, מקום שיבחר לפנות למומחה פלוני גם לאחר חלוף עשרות שנים?" (סעיף 17). הנתון האמור של ההתיישנות, כך המשכתי וביארתי,  משולב אף בטענת הלחץ והכפייה והוא גוזר כלייה על טענת ההתיישנות. שהרי "עצם עובדת הלחץ הנטען על ידי התובע, היא כשלעצמה, מזימה את אפשרות התובע לסמוך עילתו על סעיף 8 הדן ב'התיישנות שלא מדעת'.  שהרי התובע אינו טוען כי בזמן אמת הוא לא היה מודע לכך שמופעל עליו לחץ. הוא אינו מתאר מצב דברים שבו הוא סבר,  לתומו, שהוא אינו שרוי בלחץ וכפייה ורק בדיעבד דברים התחוורו לו. נהפוך הוא: התובע מודה, אף מתאר, בפה מלא את רכיבי הלחץ והכפיה.  הוא אף מתאר  ניסיון סירוב שלו לרכוש תוכניות נוספות. משמע, כבר בזמן אמת מודע התובע לכפייה הנטענת עליו. משאלו הם פני הדברים לא יכול התובע להסיק, בדיעבד, כי בעבר הופעל עליו לחץ. שהרי כבר בעבר, כך טענת התובע, לא רק  הופעל עליו לחץ אלא הוא אף היה מודע ללחץ זה.  מאליה מתעצמת המסקנה כי כרף עליון מתחיל מירוץ ההתיישנות, לכל המאוחר ביום 5/7/91. אין צריך לומר כי לא יעלה על הדעת לקבל את גרסת התובע כפשוטה.  שהרי עולה הימנה, בפשטות,  כי רשאי כל אדם, בכל זמן מן הזמנים, לקבל מידע על אודות התנהלות נפסדת נטענת של הבנקים מאמצעי התקשורת, לבחור אז במומחה, ולהגיש תביעה לבית המשפט ב'זמנו החופשי'.  מצב דברים זה יסכל את הרציונאל של מוסד ההתיישנות" (סעיף    18).

14.        אין בדעתי לשקול ברצינות את הטענה החילופית של התובעים, הנסמכת על סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שדן ב"אונאה או תרמית". עסקינן בטענה חמורה שאין בפניי ולו בדל-טענה אודותיה. זאת ועוד: לא ניתן ברצינות לטעון טענה חילופית הנסמכת על סעיף 7, מקום שהטענה המרכזית נסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות.