פסק-דין בתיק א 1686/96

מהות ההליך

1.                   ביום 9.1.2003 ניתן פסק דין בתיק דנן (להלן - " פסק הדין") במסגרתו פסקתי היקף הפיצויים לו זכאית התובעת, אבישג אברהם (להלן - "התובעת") בגין נזקי גוף שהוסבו לה עקב רשלנות הנתבע, בית החולים "בית רפואה מעיני הישועה" (להלן - "הנתבע"), ביילודה, בהתחשב בהיות התובעת 2, אם התובעת, מעוולת במשותף עם הנתבע, בחלקים שווים.

2.                   על פסק הדין הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד. ערעור המערערים, התובעים בהליך דנן, נסב על קביעותיי בפסק הדין, כדלקמן: פסיקת הפיצויים לתובעת על דרך של תשלום עיתי; קביעה כי בגיל 21 תעבור התובעת להתגורר ב"מוסד שיקומי"; ייחוס "אשם תורם" לאם התובעת; ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי במלואם ובבת אחת וגובה הפיצויים בגין ראשי הנזק השונים. הנתבע, המערער שכנגד, ערער על קביעותיי בפסק הדין, כדלקמן: פרק הזמן בו קוצרה תוחלת חיי התובעת; גובה הערבות הבנקאית שהעמיד להבטחת תשלומיה העיתיים של התובעת וגובה הפיצויים בראשי הנזק השונים.

3.                   בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 12.3.2006 קבע בית המשפט כי דין הערעור להתקבל בחלקו וכי דין הערעור שכנגד להדחות. בהתאם לפסק הדין, תשלום הפיצויים לתובעת יתבצע בתשלום חד פעמי ולא בתשלומים עיתיים. לפיכך, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק, על מנת שאפסוק יתרת פיצוייה של התובעת בתשלום חד-פעמי, וכלשון בית המשפט העליון "בית המשפט יבחן מחדש את סכום הפיצויים שפסק בגין נזקי העתיד מיום שימלאו לאבישג 21 שנים, קרי, הפסד השתכרות, סיעוד ועזרת הזולת, הוצאות דיור, הוצאות ניידות, טיפולים פרה-רפואיים, אביזרים וצרכים מיוחדים, שירותי מין וצרכים חברתיים וטיפולים פסיכולוגיים." בית המשפט הוסיף וקבע כי בית המשפט יהא רשאי להידרש לשאלת הפיצוי להורי התובעת בגין שירותים פסיכולוגיים.

אשר לסוגיית מגורי התובעת בעתיד, הורה בית המשפט העליון כי זו תוכרע בהתאם לחלופות הקיימות בהווה. בדיון מקדמי שהתקיים לפני ביום 25.4.2006 הורתי כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון, עלי לפסוק הפיצויים על-פי הפרמטרים שקבעתי בפסק דיני, בהתחשב בשני נתונים: האחד, הפיצויים ייפסקו בתשלום חד-פעמי, והשני, התובעת לא תתגורר ב"מוסד שיקומי". על החלטה זו הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 4.5.2006 (רע"א 3536/06). בהתאם להחלטה, אין לפסוק לתובעת פיצויים על יסוד ההנחה כי היא תתגורר בעתיד ב"מוסד שיקומי", חלופה אשר אינה קיימת בהווה.

בית המשפט העליון הוסיף והורה בפסק דינו כי לאור הכרעתו בדבר אופן תשלום הפיצויים לתובעת, יוחזר התיק אף לצורך בחינת שאלת ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

ולבסוף, אשר לטענות הצדדים בדבר סכום הפיצויים שפסקתי בראשי הנזק השונים, קבע בית המשפט העליון בפסק דינו כי סכום זה הינו סביר ומשכך לא מצא מקום להתערב בקביעותיי בפסק הדין.

4.                   בדיון שהתקיים לפני ביום 9.5.2006, שטחו באי-כוח הצדדים טענותיהם בדבר שיעור הפיצויים שיש לפסוק לתובעת, לאור פסק דינו של בית המשפט העליון ובהתאם לפרמטרים שקבעתי בפסק דיני. כן הגישו באי-כוח הצדדים אסמכתאות, אשר צורפו לתיק בית המשפט.

לפיכך, אפנה לבחינת היקף הפיצויים להם זכאית התובעת בגין נזקי העתיד, בהינתן כי התובעת לא תעבור להתגורר במוסד שיקומי, עם הגיעה לגיל 21, וכי הפיצויים ישולמו לתובעת בתשלום חד-פעמי.

דיון

5.                   התובעת, ילידת 9.6.1992, כיום כבת 14 שנים, נולדה בניתוח קיסרי בבית החולים הנתבע וכתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי נגרם לה שיתוק מוחין (CP), אשר בתחילה אובחן כשיתוק קוודריפלגי ספסטי (שיתוק ארבעת הגפיים). לימים, ניטשה מחלוקת בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים בשאלת סיווג השיתוק ממנו סובלת התובעת - בעוד בהתאם למומחים הרפואיים מטעם התובעת אובחנה התובעת כסובלת משיתוק טטרפזיס ספסטי-אטתואידי (שיתוק ארבעת הגפיים בצירוף תנועות לא רצוניות), סברו המומחים מטעם הנתבע כי התובעת סובלת משיתוק דיפלגי ספסטי (עיקר הפגיעה בגפיים התחתונות). יחד עם זאת, אין חולק כי התובעת סובלת מפיגור שכלי ברמה בינונית, אין היא שולטת בסוגריה וכי היא סובלת מאפילפסיה, מליקויי שמיעה ומליקויי ראיה. כן הסכימו המומחים הרפואיים כי התובעת זקוקה לעזרה ולסיוע בכל פעולות היום-יום וכי היא זקוקה להשגחה צמודה. כפועל יוצא, הערכתי בפסק דיני נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 100%, בקובעי כי התובעת זקוקה הן לעזרה ולסיוע בכל פעולות היום-יום והן להשגחה רצופה של 24 שעות ביממה.

6.                   משכך, אפנה לבחינת היקף הפיצויים להם זכאית התובעת בגין נזקי העתיד, כאמור לעיל, זאת נכון למועד מתן פסק הדין מיום 9.1.2003, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד מתן פסק דין זה.

הפסדי השתכרות בעתיד

7.                   בפסק הדין קבעתי כי לנוכח מצבה הרפואי של התובעת, אין חולק כי היא איבדה את יכולתה לעבוד ולהשתכר בעתיד. כן הורתי, בהתאם להלכה הפסוקה, כי פיצויי התובעת בגין הפסדי השתכרותה יחושבו בהתאם לשכר הממוצע במשק, אשר בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עמד, נכון למועד מתן פסק הדין, על סך של 7,087 ש"ח.

בפסק הדין הוספתי והורתי כי היה ויחול דיחוי במעבר התובעת ל"מוסד השיקומי", היא תהא זכאית לפיצוי חודשי על-פי הפרמטרים המפורטים שם, זאת עד כניסתה למוסד (פסקה 65 לפסק הדין).

כאמור, התובעת לא תעבור ל"מוסד שיקומי" עם הגיעה לגיל 21. יתרה מזאת, בפסק הדין הערכתי כי לתובעת קיצור בתוחלת חייה של עשר שנים, בעטיו אף נפסקו לתובעת פיצויים. לפיכך ובהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תום תוחלת חיי התובעת הינו בגיל 71, היינו, לאחר גיל פרישה. חישוב אריתמטי של הפסדי השתכרות התובעת, עם הגיעה לגיל 21 ועד הגיעה לגיל 65, גיל פרישה כנטען, על בסיס השכר הממוצע במשק במכפלת מקדמי היוון , הינו כדלקמן:

7,087 ש"ח × 100%× 292.9697 (מקדם היוון ל-528 חודשים (44 שנים) לפי ריבית חודשית בשיעור של 3%) × 0.7224 (מקדם היוון כפול ל-11 שנים לפי ריבית חודשית בשיעור של 3%) = 1,499,902 ש"ח.

מסכום זה יש להפחית הפיצויים שנפסקו לתובעת בפסק הדין בגין הפסדי השתכרות מגיל 21 ואילך, היינו, סך של 449,970 ש"ח (סיפא פסקה 65 לפסק הדין).

8.                   פועל יוצא, התובעת זכאית לפיצויים בגין הפסדי השתכרות מגיל 21 ועד הגיעה לגיל פרישה, בסך של 1,049,932 ש"ח.