פסק-דין בתיק א 168004/02

מבוא

1.         מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "החוק").

2.         התובע, אליעזר ספרדי (להלן:"התובע"), יליד 1964, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 5.7.01 (להלן:"התאונה").

3.         בתחילה, התעוררה מחלוקת בשאלת נסיבות ארוע התאונה והחבות. המחלוקת התמקדה בשאלה האם יש לראות בתובע, כמשתמש בקטנוע עליו רכב עובר לתאונה ואשר בוטח על ידי הנתבעת מס' 1 או כנפגע מחוץ לכלי רכב, שהחבות לפיצויו, מוטלת על הנתבעות 2, 3 ו-4, הנהגת והמבטחות של הרכב הפוגע. בנוסף, התעוררה שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעות, על פי "הסכם אבנר" ובעניין זה, הגישה הנתבעת מס' 1, הודעת צד ג' כנגד הנתבעות 3 ו-4.

לאחר שמיעת הראיות, נשמעו סיכומים בעל-פה והוצעה הצעת פשרה, בשאלת החבות.

ב"כ הנתבעות 1 ו- 3, הודיעו, בהודעות שהוגשו לתיק בית המשפט, בימים 31.7.06 ו-24.8.06 ,כי הגיעו לכלל הסדר על פיו, הנתבעות האמורות, תשאנה בחבות כלפי התובע, בחלקים שווים ביניהן. לפיכך, נותרה לדיון והכרעה, שאלת גובה הנזק בלבד.  

מהות הפגיעה והנכות

4.         ממקום התאונה, פונה התובע, לבית חולים איכילוב, שם אובחן כסובל מפריקת כתף ומרפק ימין, ומחבלות וחתכים בגפיים ובפנים. לאור תלונות על כאבים בשוק שמאל, אובחנו שבר בפיבולה ופגיעה בעצב  הפרוניאלי.

ד"ר ישראל כספי, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ציין בחוות דעתו כי התובע סבל, כתוצאה מהתאונה, מפריקת כתף חוזרת, לאחר פריקה קודמת כשישה חודשים עובר לתאונה וכי הפריקה שוחזרה, ללא פריקות חוזרות מאז. את הנכות בגין הפגיעה בכתף, העריך המומחה, בשיעור של 2.5% .

בנוסף, נקבעה נכות בשיעור של 10%, בגין שיתוק חלקי של העצב הפרוניאלי, המתבטא בהפרעה בתחושה ובצניחת בוהן שמאל.

במסגרת תשובות לשאלות הבהרה, מיום 18.4.04, העריך ד"ר כספי את הנכות בגין ריבוי צלקות  וההפרעה בתחושה באחת מהן (באיזור הברך), בשיעור של 5%.

הצדדים אינם חולקים על קביעת המומחה, על פיה נכותו הרפואית של התובע, מסתכמת ב- 17% נכות.

עבודתו של התובע והנכות התפקודית

5.         עובר לתאונה ומאז שנת 1987, עבד התובע, כנהג ומחלק סחורה במפעל "אדם בווריה". מדובר במפעל, המצוי בבעלות אחותו של התובע ועוסק בייצור ושיווק קינוחים.

התובע העיד כי לאחר התאונה, חזר לעבוד, בעבודות פקידותיות; ביצוע הזמנות ומכירה בחנות הצמודה למפעל אך אינו עוסק עוד, בנהיגה ובחלוקת סחורה שכן לטענתו, אינו יכול לנהוג נהיגה ממושכת או לעסוק בטעינת ופריקת סחורה (סעיף 6 לתצהיר התובע,  ת/1 ועמ' 9 ו-11 לפרוטוקול).

כן הוסיף התובע והעיד כי הינו סובל מכאבים בכתף, כאבים ברגליים, תחושת רדימות ברגל ו"נפילה" של בוהן רגל שמאל כך שאינו יכול ללכת יחף (סעיף 5 לתצהיר, ת/1 ועמ' 10 לפרוטוקול).

מדובר בתובע שאינו בעל השכלה או הכשרה לעסוק בעבודות "אקדמיות", לפיכך, סבורה אני כי הנכות האורטופדית שנקבעה בגין הפגיעה בכתף והפגיעה בעצב הפרוניאלי, ברגל שמאל, הינה בגדר נכות תפקודית. בנסיבות העניין, ראיתי להעריך את שיעור הנכות התפקודית, כשיעור הנכות הרפואית, ולהעמידה על 12%.

הפסדי השתכרות 

6.         עובר לתאונה, התובע השתכר סך ממוצע של כ-5,426 ש"ח ברוטו ולאחר ניכוי מס, סך של 4,784 ש"ח, נטו לחודש (ראה נתוני שכר מצטברים, בתלוש השכר לחודש 6/01).

לתובע אושרה תקופת אי כושר של כארבעה חודשים, עד ליום 31.10.01 (אישורי מחלה צורפו לתצהיר התובע). מדובר בתקופת אי כושר סבירה, בהתחשב במהות הפגיעה.

על פי טופס 106 לשנת 2001, התובע לא קיבל שכר בתקופת אי הכושר האמורה. בנסיבות אלה, הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בתקופת אי הכושר לעבודה, מסתכם בסך של  19,136 ש"ח ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מאמצע התקופה (1.9.01), סך של 25,981 ש"ח.

7.         כאמור, לאחר תקופת אי הכושר, שב התובע לעבודה במפעל המנוהל על ידי אחותו, אלא שחדל לעבוד כנהג ומחלק סחורה והוא עוסק בעבודות פקידותיות ומכירה בחנות, בהיקף של כחמש שעות עבודה ביום. עקב השינוי באופי והיקף עבודתו, חלה ירידה משמעותית בשכרו של התובע והוא משתכר, סך ממוצע של כ 2,887 ש"ח לחודש.

אמנם עדותו של התובע כי לא שב לעבוד כנהג ומחלק סחורה, לא נסתרה אלא שלא שוכנעתי כי הצמצום בהיקף עבודתו של התובע והירידה הניכרת בשכרו, קשורים אך ורק לפגיעתו תולדת התאונה. יצויין כי התובע לא טרח לזמן לעדות את  אחותו שהינה מנהלת המפעל ומעסיקתו ויוזכר כי הלכה היא שבעל דין הנמנע מלהביא ראיות או עדויות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו, מטבע הדברים, קמה הנחה לרעתו כי לא היה באותן עדויות או ראיות כדי לסייע לו בהוכחת טענותיו, ראה לעניין זה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603-602 וע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז    (2) 605, 615-614.

זאת ועוד, לא שוכנעתי כי התובע מנוע לחלוטין, מלבצע  עבודות של חלוקת סחורה שהרי מעדותו של התובע עצמו עולה כי מדובר באספקת מנות אחרונות וקינוחים ואין מדובר בסחורה שמשקלה רב במיוחד. כן איני סבורה כי התובע מוגבל, בשל נכותו, לעבודה בהיקף של חמש שעות ביום ולא ברור מדוע אינו עובד יום עבודה מלא.

בנסיבות אלה, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר והפסדי כושר השתכרות, על דרך הערכה גלובלית. בהתחשב במכלול השיקולים, לרבות גילו של התובע, שיעור הנכות התפקודית, שיעור השתכרותו של התובע עובר לתאונה ועבודתו בעסק המנוהל על ידי אחותו לרבות דבריי שלעיל, בעניין העדר הצדקה לצמצום עבודתו של התובע לחמש שעות עבודה ביום מחד ומאידך, בהתחשב באפשרות כי בעתיד, ידרש התובע להשתלב בשוק העבודה החופשי, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, בסכום גלובלי של 150,000 ש"ח.      

עזרת הזולת