פסק-דין בתיק א 16567/04

בפני תביעה על סך 31,626 ש"ח אשר הוגשה בסדר דין מהיר.

התובע היה בזמנים הרלוונטים לתביעה דייר מוגן בנכס של הנתבעים.

עקב אי תשלום דמי שכירות לנתבעים הוגשה תביעת דמי פינוי וניתן פסק דין במעמד צד אחד המחייב את התובע לפנות את הנכס.

התובע הגיש בקשה לביטול פס"ד. ביום 14.11.2002 נערך דיון בבקשה בפני כב' הרשם  (כתוארו אז) קורן ישי לביטול פס"ד אשר במהלכה הושגה פשרה, בה נקבע  כי שמאי מטעם בית המשפט יחווה את דעתו לבית המשפט באשר לגובה דמי הפינוי המגיעים לתובע וכי בית המשפט יפסוק בעניין דמי הפינוי ע"פ שיקול דעתו וסמכותו הקבועה בס' 79 א' לחוק בתי המשפט . בפסק הדין נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובע סך של 27,000$  וכי התובע יפנה את הנכס עד ליום 1.5.2003. עוד נקבע כי אם יסרבו המבקשים לפנות את המושכר במועד שנקבע יופחת סכום של 7,000$ מסכום דמי הפינוי וסכום נוסף של 1,000$ בגין כל חודש איחור נוסף או חלק ממנו.

ביום 18.5.2003 פינה התובע את הנכס וקיבל באמצעות בא כוחו 20,000$ לאחר שהנתבעים קיזזו סך של 7,000$  מדמי הפינוי.

התובע טוען כי לא היה מקום להפחית את הפיצוי אותו היה אמור לקבל שכן במועדים הרלוונטים ביצעה חברת עזרא ובצרון עבודות במדרכה ובכביש המצויים בחזית הנכס , עבודות אשר מנעו גישת משאיות לנכס ופינויו במועד שנקבע והעיכוב היה מטעמים שאינם תלוים בו.

לטענת התובע , על הנתבע היה לפנות את הנכס עד ליום 1.5.03  ומשלא פינה את הנכס במועד והמשיך התובע להפעיל את העסק עוד ביום 4.5.03 והפינוי נעשה רק ב 18.5.03 קמה לו זכות הקיזוז. עוד טוען התובע כי טענות אלו נשטחו בפני כב' הרשם קורן ישי כאשר הגיש בקשה להארכת מועד פינוי (לאחר שהנכס פונה ולא לפני כן) וכי כב' הרשם דחה טענה זו. על החלטתו של כב' הרשם הוגש ערעור אשר נדחה ע"י כב' השופטת יהודית שיצר רשמת בית המשפט המחוזי.

התביעה נוהלה בהליך של "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית כהוראת תקנה 214 טז' (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לרבות התיאור המובא לעיל.

דיון:

בקליפת אגוז ניתן לומר כי טענתו של התובע הינה "סיכול" אפשרותו לפנות הנכס וכי הנתבעים השתמשו בזכותם החוזית שלא בתום לב.

לא מצאתי טעם לדון בטענות הנתבעים האם אכן מדובר במעשה בית דין ואם לאו  שכן  דין התביעה לגופה להדחות מהנימוקים שלהלן:

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970

18. פטור בשל אונס או סיכול החוזה

(I)      היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

אציין כי טענת סיכול הינה טענת "מגן" ולא "חרב". היא משמשת הגנה למפר אך אינה עומדת לצד המבקש לבטל חוזה מיוזמתו ( ראה: ע"א 443/88 אלרם נ' פדן, פ"ד מד(1)696, 701; ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר נ הוך, פ"ד לז(3) 393.

במקרה דנן טען התובע כי עקב נסיבות שלא תלויות בו לא יכל לפנות את הנכס ומכאן כי טענתו זו הינה טענת הגנה כנגד הקיזוז ועל אף כי מדובר בתובע הדין הוא לטעמי כי יכול לבקש סעד מבית המשפט שכן זו הגנה מפני קיזוז.

יחד עם זאת לא מצאתי ממש בטענות התובע לגופו של עניין.

 סעיף 18 (א) דורש התקיימות 3 תנאים מצטברים (ראה: ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1) 564, 571)  (להלן: "פרשת בן חיים") בעלי קשר סיבתי ביניהם (ע"א 291/82 פישברג נ' דים, פ"ד לט(2) 625, 629). שלושת התנאים הם:

1.      נסיבות מסכלות

2.      2. העדר יכולת מניעה