פסק-דין בתיק א 16557/06

רקע כללי ועובדות שאינן שנויות במחלוקת -

1.       התובעת, עורכת הדין הגב' סוהיר זידאן (להלן - " התובעת"), הינה נושה של הנתבע מס' 1, מר ג'וני פרח (להלן - " הנתבע").

2.       הנתבעת מס' 2, הגב' רולא פרח (להלן - " הנתבעת"), הינה אשתו של הנתבע. אין מחלוקת כי הנתבע והנתבעת נשואים ומנהלים משק בית משותף להם ולילדיהם.

3.       חובו של הנתבע כלפי התובעת נובע משני פסקי דין חלוטים שניתנו לטובת התובעת כנגד הנתבע : הראשון - במסגרת ת.א. 9596/99, שם הוגשה תביעה בגין חוב שכר טרחה נטען, וניתן נגד הנתבע פס"ד בהעדר הגנה על סך של כ-75,000 ש"ח; והשני - במסגרת ת.א. 17543/02, שם הוגשה תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, ואף שם ניתן נגד הנתבע פס"ד בהעדר הגנה על סך של כ-126,000 ש"ח.

4.       לצורך גביית החוב של הנתבע מכוח פסה"ד בתיק 9596/99, פתחה התובעת כנגד הנתבע תיק הוצל"פ אשר מספרו 9-99-28823-02 (להלן - " תיק ההוצל"פ"). במסגרת תיק ההוצל"פ עוקל רכב מסוג הונדה אשר היה רשום על שמה של הנתבעת (רכב בעל מ.ר. 1713117, להלן - " הרכב"). הנתבעת הגישה בקשה לשחרור העיקול שהוטל על הרכב, כיון שהיה רשום על שמה ולא על שם הנתבע, ובהמשך ההליכים בתיק ההוצל"פ - נקבע כי העיקול על הרכב לא היה כדין, והוא בוטל.

5.       עקב ביטול העיקול, הגישה התובעת תביעה נוספת כנגד שני הנתבעים, במסגרת ת.א. 6065/02, שם עתרה למתן פס"ד הצהרתי לפיו, למרות שהרכב רשום על שם הנתבעת, הרי שהוא שייך בלעדית לנתבע, ולכן ניתן לעקל אותו לצורך גביית חובו של הנתבע, או לחלופין,  שמחציתו של הרכב שייכת לנתבע.

6.       ביום 27/7/2004 ניתן פס"ד בת.א. 6065/02 הנ"ל, על ידי כב' השופט לבנוני, ובו נקבע כי יש לראות בנתבע כבעליו של 45% מהרכב.

7.       לאחר מכן, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הנתבעת תרכוש מהנתבע את אותם 45% אשר נפסק שהינם בבעלותו, כנגד 14,795 ש"ח. סכום זה שולם על ידי הנתבעת ונזקף לטובת התובעת במסגרת תיק ההוצל"פ, על חשבון חובו של הנתבע, והכל בהתאם להחלטת כב' הרשמת קרן מרגולין-פלדמן.

טענות הצדדים -

8.       התובעת טוענת כי יש לראות בשני הנתבעים חייבים כלפיה יחד ולחוד. בהתאם, ככל הנראה, עותרת התובעת למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הנתבעת חבה כלפי התובעת במלוא חובותיו של הנתבע, בעלה, ולחלופין - כי היא חייבת במחצית החובות כאמור, ולחלופין כי היא חייבת בתשלום מחצית מערכו של הרכב.

9.       הנתבעים טוענים כי אין הנתבעת חייבת מאומה לתובעת, וכי כל החובות שנצטברו הינם חובותיו של הנתבע בלבד.

מהלך הדיון -

10.     הצדדים הסכימו כי פסה"ד יינתן על בסיס החומר הקיים בתיק, לאחר הגשת סיכומים בכתב.

11.     בהתאם, הוגשו סיכומי התובעת (מיום 10/4/2007), סיכומי הנתבעים (מיום 11/6/2007), סיכומי תשובה של התובעת (מיום 28/6/2007) במצורף לבש"א 11927/07 (מיום 18/7/2007, אותה מצאתי לקבל) וסיכומי תגובה של הנתבעים (מיום 17/7/2007) במסגרת בש"א 11212/07 (מיום 5/7/2007, אשר אף אותה אקבל). בנוסף, הוגשה בשעתו בש"א 3048/07, שעניינה בקשה לסילוק על הסף של התובענה מחמת מעשה בית דין, ופסה"ד להלן יתייחס אף לאמור בבש"א זו.

דיון -

12.     לאחר עיון בכתבי בי-הדין המפורטים מעלה, מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, וזאת מהנימוקים שאפרט להלן.

13.     ראשית, הרי שכתב התביעה מנוסח באופן לא ברור, ולא ניתן להבין מהו הסעד לו עותרת התובעת. אף לאחר קריאה שנייה ושלישית לא הצלחתי להבין האם התובעת עותרת למתן פס"ד המתייחס לכל חובותיו של הנתבע או שמא רק לפס"ד המתייחס לזכותו ברכב. ניסוח לא ברור זה של כתב התביעה, די בו כדי לחייב את דחייתה.

14.     בדומה, לא הצלחתי להבין האם טענת התובעת היא שהנתבעת חבה כלפיה בסכומם של פסקי הדין בשל היותה נשואה לנתבע ביום מתן פסקי הדין או שהיא עצמה, אישית, חייבת כלפי התובעת מכוח עילות התביעה אשר בבסיס שתי התביעות. אף חוסר בהירות זה פועל לחובת התובעת, ויכול כשלעצמו לבסס את דחיית התביעה.

15.     שנית, במקרה והתביעה מתייחסת רק לרכב - יש לדחות את הדרישה מחמת מעשה בית דין. שהרי נושא הזכויות ברכב הוסדר בפסק דינו של כב' השופט לבנוני, בת.א. 6065/02, פסק דין זה חלוט ואף בוצע בלשכת ההוצל"פ, לרבות תשלום חלקי אשר בוצע בהסכמת הצדדים.

16.     שלישית, במקרה בו התביעה מתייחסת לכל החובות - הרי שכיון שהחובות של הנתבע כלפי התובעת ידועים וברורים - הרי שהם ניתנים לכימות, ולא ברור לי מדוע הוגשה התביעה למתן פס"ד הצהרתי שעה שהיה צורך להגיש תביעה כספית "רגילה", לגבי כל הסכומים הרלבנטיים. אם לשיטת התובעת יש לחייב את הנתבעת בסכומם של שני פסקי הדין, היה עליה להגיש כנגד הנתבעת את שתי התביעות, לשלם אגרה כמתחייב ולא לעתור לפס"ד הצהרתי (ויתכן שבכל הנוגע לתובענה הראשונה הדבר לא נעשה כיון שעילת התביעה התיישנה זה מכבר).

17.     רביעית, מעבר לאמור לעיל, לא מצאתי לקבל את הטענה, לפיה הנתבעת חייבת בחובותיו של בעלה הנתבע, רק בשל העובדה שהיא הייתה נשואה לו, ואף כאן, יש להבדיל בין שתי טענות אפשריות חלופיות (אם כי התובעת עצמה לא עשתה אבחנה זו, והדבר מצטרף לעמדתי דלעיל באשר לחוסר בהירות טענותיה).