פסק-דין בתיק א 164199/02

בפני תביעה על סך 83,481 ש"ח אשר הוגשה בסדר דין מקוצר ומשנתנה בה הרשות להתגונן עברה היא לדיון בסדר דין רגיל.

התובע עו"ד במקצועו. לטענתו, הנתבעת פנתה באמצעות אביה לקבל את שירותיו עת רכשה מגרש מקבלן אשר התחייב לבנות על המקרקעין בית עבור הנתבעת. הנתבעת שילמה לקבלן סכומים נכרים אשר על חלקם לא ניתנה לה ערבות חוק המכר. כנגד הקבלן ניתן צו לאכיפת אג"ח ע"י בנק דיסקונט לישראל בע"מ. עם מינוי כונס נכסים ביקש הבנק לממש את השעבוד על המקרקעין ולהחזיר לנתבעת רק את הסכומים בגינם ניתנה לה ערבות חוק המכר.

לטענתו הנתבעת אשר סבלה מחסרון כיס , ביקשה כי שכר טרחתו של התובע יהיה על "בסיס הצלחה". התובע הסכים להצעה ונחתם בין הצדדים חוזה שכר טרחה. עיקרו של ההסכם בין הצדדים קובע כי הלקוח ישלם לעו"ד סך השווה ל20% כולל מ.ע.מ מההצלחה ו/או מההצלחה הנוספת (הגדרתם בסעיף 4 להסכם) עוד נקבע כי הסכום הנ"ל ישולם בין אם התיק יסתיים בפשרה או בפסק דין.

בתאריך 4.7.99 הוגשה תביעה ע"י התובע בשם הנתבעת. בית במשפט המחוזי דחה את התביעה ובעצת התובע הוגש ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הערעור התנהלו מגעים לפשרה בין הנתבעת לבין כונס הנכסים ולבין הבנק. לטענתו של התובע בשלב זה החליטה הנתבעת באמצעות אביה להיעזר בשירותיו של עו"ד קרוב משפחה כדי לקדם את הפשרה. לטענתו הבהיר לנתבעת כי דעתו אינה נוחה אך אם הנתבעת סבורה שמהלך זה הינו עדיף עבורה לא יתנגד לכך אולם הבהיר כי לא יהיה בכך כדי לפגוע בשכר טרחתו. בסופו של יום הוגש לבהמ"ש הסכם פשרה. התובע דרש את שכר טרחתו אך הנתבעת לא נענתה לדרישתו. לאחר שניתן תוקף של פס"ד להסכם פשרה חזר התובע על דרישתו מאת הנתבעת לתשלום שכר הטרחה ולא קיבל כל מענה למכתבו.

מנגד , טוענת הנתבעת בהגנתה ( בתצהיר לבקשת הרשות להתגונן שניתן ע"י אביה שכן כל המגעים והמעשים נעשו על ידו)  כי היו המומים מתוצאות המשפט אך למרות הקביעות הקשות כנגדם בפסק הדין החליטו כי יוגש ערעור לבית המשפט העליון וזאת בכדי שפסק הדין לא יהפוך לחלוט וכי ינצלו את "פסק הזמן" בכדי לבוא בדברים עם הצד שכנגד, בניסיון להגיע להסדר פשרה כלשהוא.

לטענת אביה של הנתבעת,  התובע לא יצר קשר עם כונס הנכסים והצד שכנגד לאחר מתן פסק הדין ומשמונה כונס נכסים חדש פנה  אל התובע בבקשה כי ינהל מו"מ עם הכונס החדש והתובע לא עשה כך ולא מילא את הוראותיו. לטענתו פנה בעצמו לכונס ושטח בפניו שלוש הצעות. עוד טוען כי במקביל פנה אל התובע וביקש את עזרתו וחוות דעתו בנוגע להצעות אלו אך הוא לא התייחס לפניותיו. משכך, פנה אל עו"ד קרוב משפחתו שיסייע בדבר.  לטענתו עו"ד  נכנס לפעולה, קיים עם הכונס  מפגשים ושיחות מרובות  ולבסוף הגיע עימו להסדר פשרה שהניח את דעתם.

לטענתו, עו"ד אמר לו מיד עם תחילת טיפולו כי פנה אל התובע עדכן אותו במתרחש וקיבל ממנו את ברכת הדרך.  משכך לתובע לא היה כל הצלחה ואינו זכאי לכל שכר טרחה.

דיון:

כבר בראשית דבריי אומר כי גרסתו של התובע עדיפה עלי מגרסתו של  אביה של הנתבעת.

לדידי , אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של הצדדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

כך, דשתי ודנתי בטענות התובע וגם יכולתי ואומר אף בביטחון מלא כי דעתי היא כדעת התביעה. עדיפות בעיניי טענותיו של זה על טענות הנתבעת ועדותו של התובע מהימנה בעיני מעדותו של אבי הנתבעת. כך גם מתיישבים טענות התביעה עם דרכי השתלשלות האירוע לאור גרסאות הצדדים ועדותם.

כבר ציינתי, לא פעם כי מקצוע עריכת הדין מן הקשים שבמקצועות החופשיים. עורך הדין, בניגוד לבעלי מקצוע אחרים, נאלץ להתמודד  בד בבד במיני חזיתות רבות כנגד יריבים רבים. עורך הדין מקבל לידיו תיק לייצוג בביהמ"ש, מגיש תביעה ומייד עומד מולו "האוייב" הראשון: הצד שכנגד. זה, סבור לעיתים תכופות שעורך הדין, ולא יריבו במשפט, הוא האשם האמיתי בסכסוך בינו לצד שכנגד (אם בינו לבין שותפו לשעבר או בינו לבין בת זוגתו וכו'...) אותו צד שכנגד  אץ לו רץ לו ושוכר שירותיו של עו"ד נמרץ ומטיל עליו את תפקידו - "להיות גלדיאטור" ולהלחם ב"אויבו" הגדול, ב"כ הצד שכנגד. והנה מתגלה לעורך הדין אוייב נוסף: ב"כ הצד שכנגד, אשר לעיתים נאלץ לפעול בצורה שהותוותה לו. בהגיעו לבית המשפט, לעיתים, מוצא עצמו עורך הדין בחזית נוספת מול בית משפט. חובתו לפעול כ - Officer of the court, בנוסף לחובת האמון והמסירות ללקוח, מביא אותו לעיתים, להגיע לעימותים עם בית המשפט , או למצער, לקבל הערות  על תפקודו. לאחר כל אלו, ומבלי שיוכל עורך הדין לנוח על זרי דפנה, מוצא שוב את עצמו בחזית נוספת, הפעם "בתוך ביתו", מול לקוחו, המסרב לשלם שכר טרחה שסוכם עליו ואף מטיח בעורך הדין האשמות והטחות שלעיתים מגיעות אף לבית המשפט. אכן, מקצוע קשה מקצוע עריכת הדין.

אבי הנתבעת בבקשת הרשות להתגונן טען כי פנה אל התובע בבקשה לנהל מו"מ לפשרה עם הכונס אך זה האחרון  לא מילא אחר הוראותיו. (סע' 12,13 לתצהיר הבר"ל) גרסתו של אבי הנתבעת אינה אמינה עלי.

בתצהירו למתן רשות להתגונן ציין בס' 8: "... בהיותינוערים לכך שסיכויי הערעור קלושים, בפרט נוכח הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות שבפסק הדין, החלטנו להגיש ערעור בכל זאת ... ואנו ננצל את "פסק הזמן" בכדי לבוא בדברים עם הצד שכנגד (כונס הנכסים).."(ההדגשות שלי- מ.ק).

גרסתו של אבי הנתבעת שהמשיב משך את ידיו מהטיפול בתיק תמוהה היא שכן אינה משתלבת עם הגיונם של דברים ועם התכלית העסקית כלכלית של הסכם שכר טרחה.

התובע שיתף פעולה  למן ההתחלה עם אבי הנתבעת, בעת שהגיש ערעור לבית המשפט העליון לבקשתו של אבי הנתבעת. במידה והתובע היה רוצה להפסיק את הטיפול בתיק הטיפול מבחינתו היה נפסק לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר קבע ממצאים עובדתיים קשים כנגד הנתבעת כשאף לגרסת אבי הנתבעת סיכויי הערעור קלושים (ס' 8 לתצהיר). מדוע על התובע להמשיך ולעמול אם בכוונתו היה להפסיק את הטיפול?

יתרה מזו, שכרו של התובע ע"פ ההסכם בין הצדדים בנוי על הצלחה בתיק. במצב דברים שכזה ולאחר שהוגש הערעור לבית המשפט העליון נותר לו לתובע ל"חכות" לתוצאות הערעור שכן אם בית המשפט העליון היה דוחה את הערעור לא היה מקבל כל תמורה בעבור הטיפול בתיק וכל הפסדו היה בכך שהשקיע מזמנו וממרצו. האפשרות השניה הייתה לאחר שהשקיע כבר את זמנו ומרצו במידה  ובית המשפט העליון הנכבד היה מקבל את הערעור או מקבל בחלקו היה התובע מקבל שכר בעבור עמלו. במצב דברים שכזה מדוע לו לתובע והיכן ההגיון הכלכלי ל"נטוש" לפני ה"יישורת האחרונה"? שכן אין לו מה להפסיד אלא להמתין להחלטת בית המשפט הנכבד.

עיון בנספח יג'  לכתב התביעה מעלה כי אבי הנתבעת הציע לשלם לתובע סך של 6,500$ בעבור טיפולו בתיק במידה ותושג פשרה.  התובע במכתב מענה מיום 25/2/01   (נספח יד' ס' 2 למכתב) טען לענין שכה"ט כי לא ראה מדוע עליו לשנות את שנאמר בפגישתו האחרונה כמו כן בס' 3 הציע לאבי הנתבעת כי אין לו התנגדות שהטיפול בנסיון הפשרה יעבור למשרדו. אבי הנתבעת משיקוליו שלו החליט לצרף עו"ד קרוב משפחתו לטיפול בהסדר הפשרה. במצב דברים זה ומשעשה זאת מרצונו, מבלי לשנות את הסכם שכ"ט עם התובע, מגיע  לתובע  התשלום, כפי שסוכם בהסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים.

אבי הנתבעת ידע שהסכם שכר הטרחה (ס' 5 להסכם) קובע שגם אם התיק יסתיים בפשרה יחויב בתשלום לתובע  והתרשמותי היא  שמשלא צלח בידו לשכנע את התובע כי שכר טרחתו יעמוד על סך 6,500$  "בנה" את גרסתו כי התובע אינו ממלא את הוראותיו  על מנת להימנע מלשלם את מה שהתחייב כלפי התובע. אציין בנוסף כי  עיון בנספחים שצורפו  לתצהיר התובע, מראים בבירור  כי התובע עמל קשות והשקיע זמן רב בטיפול לקוחו.