פסק-דין בתיק א 16215/06

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף עקב תאונת עבודה מיום 3.3.03 [להלן - " התאונה"]. הצדדים חלוקים על החבות ועל הנזק.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1.   התובע יליד 1974, עלה לישראל מאתיופיה ב - 1991. התובע בוגר 10 שנות לימוד, מהן  שנתיים בפנימייה בישראל, דובר אך אינו קורא או כותב בעברית. התובע שירת משך כשנתיים בצה"ל ולאחר מכן עבד בעבודות מזדמנות קצרות מועד, בין היתר באמצעות חברת כוח אדם. התובע סיים קורס חרטות אך לא רכש ניסיון ולא עבד בפועל במקצוע זה.

2.   התובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת 1 [להלן - "מקורות"] תחילה דרך חברת כוח אדם [הצדדים חלוקים האם אירע הדבר מס' חודשים או שבועות לפני התאונה] אך אין חולק כי יום לפני התאונה הפך התובע מעובד קבלן לעובד של מקורות המועסק ישירות על ידה. עוד אין חולק כי התובע הוגדר במקורות כ"עובד כללי" ולא הוכשר בכל עת רלוונטית לעבודות תפסנות או עבודות ספציפיות אחרות.

3.   עובר לתחילת עבודתו, מסרה מקורות לתובע ספרון המכונה "קובץ הנחיות והוראות בטיחות לעובד מקורות" [ת/1], כתוב עברית והדריכה אותו לעבוד עם אמצעי מגן כגון נעליים, קסדה ואפוד. הקובץ עצמו אינו מכיל התייחסות לעבודות תפסנות או כל הוראה רלוונטית אחרת לתביעה שלפני.

4.   וכך מגיעים אנו ליום התאונה. התובע הגיע לאתר העבודה שבתחנת אשקלון קצ"א בשעות הבוקר המוקדמות של יום 3.3.03. התובע עבד כחלק מצוות שעסק בעבודות תפסנות ותפקידו היה לשרת את הצוות, להביא דברים ולבצע הוראות והכל כדי לאפשר לצוות לצקת עמודי בטון. סמוך לשעה 8.30 בבוקר "עף" לפתע קרש לא קשור, שהיה מונח במאוזן על גליל גבוה, פגע בפניו של התובע, גרם לנפילתו לאחור ולמעידתו לתוך בור [להלן - " הבור"] [הצדדים חלוקים על עומקו של הבור] . כתוצאה מכך נגרמו לתובע שבר בעצם הלחי ושבר בשורש כף יד ימין. אמנם מקורות הכחישה את עצם קרות התאונה בכתב הגנתה אך לא הביאה עדים מטעמה, לא הציגה גרסה נגדית ולא חזרה על הכחשתה בסיכומיה. מכאן - שמקורות מודה בעצם קרות התאונה.

אחריות - טענות הצדדים

5.   התובע מסכים כי מקורות סיפקה לו אמצעי בטיחות באתר אך בכך לטענתו אינה יוצאת ידי חובתה, שכן היה עליה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לוודא שאמצעי בטיחות וסביבה בטוחה מתבצעים בפועל בעת העבודה והכל תוך פיקוח והדרכת העובדים. באופן קונקרטי טוען התובע כי מקורות לא דאגה להסרת הסיכון הגלום בקרש או להרחקת העובדים מסביבתו, כי לא דאגה להסרה או לגידור של הבור וכן כי עובר לתאונה לא נכח באתר העבודה מנהל עבודה מטעם מקורות, לא ניתנה הדרכה בפועל ואיש מטעם מקורות, לרבות עובדים ותיקים, לא הוצמד לתובע ולא  ווידא שהתובע הבין והפנים את הוראות הבטיחות.

6.   עוד טוען התובע כי עבודות הקשירה של הקרשים לא נעשו על ידו, אלא על ידי התפסנים וכי מקורות הפרה חובתה לוודא כי קשירת הקרשים נעשתה כדבעי. לטענתו, גם אם נשבה באתר העבודה בעת הרלוונטית רוח חזקה, הייתה זו חובתה של מקורות לדאוג להפסקת העבודה, בפרט נוכח הסיכון שקרשים שאינם קשורים "יעופו" וייצרו סיכון [שהתממש בפועל].

7.   מקורות מצידה טוענת כי עמדה בכל חובותיה כלפי התובע, כי הדריכה אותו, כי אף מסרה לידיו את הספרון ת/1. לטענתה, התובע הכיר והיה עליו להכיר את האתר על מגבלותיו, שכן עבד בו מספר שעות עובר לתאונה. כך היה על התובע להיות מודע  לאפשרות פגיעה מקרשים לא קשורים. אשר לבור, טוענת מקורות כי התובע הכיר אותו ואת מיקומו וכי בכל מקרה, היה עומקו נמוך מ - 2.5 מטרים ועל כן לא ניתן לייחס לה הפרת חובה או סיכון עובדים לפי כל דין.

8.   אשר לקרש, טוענת מקורות כי אף אם התובע לא עסק עובר לתאונה בעבודות התפסנות עצמן, הרי היה חלק מצוות שתפקידו היה לקשור את הקרשים, כך שאינו יכול להלין על תאונה שנגרמה כתוצאה מאי קשירת הקרשים. מקורות אף טוענת כי עבודת התפסנות נעשתה בנוכחות מנהל עבודה מטעמה. מקורות ניסתה לחזור בה בסיכומיה מהודאתה בסעיף 8 [ב] לכתב הגנתה בדבר נשיבת רוח חזקה באתר ולטעון כי לא הוכח משב וכי לא הוכחה עוצמת הרוח. לא אוכל לקבל ניסיון זה שכן מדובר בשינוי חזית מול הודאה ברורה בעובדה. כבר עתה אני קובעת כי אין חולק כי באתר נשבה רוח חזקה ביום התאונה. אינני נזקקת נוכח ממצאי להלן לקבוע את עוצמת הרוח.

ממצאים, חובות זהירות וקשר סיבתי

9.   לגבי נסיבות התאונה נתתי אמון בעדות התובע. אמנם מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אך ככל הנדרש, מקורות לא הביאה ולו עד או ראיה אחת לסתירה. מקורות אף חתמה על גבי הודעות מעביד למוסד לביטוח לאומי ובהן פירטה את הנסיבות המרכזיות של התאונה.

10.  כאמור כבר בסעיף 8 [ב] לכתב הגנתה הודתה מקורות בעובדה כי ביום התאונה נשבה רוח חזקה ביותר באתר העבודה, רוח אשר העיפה את הקרש שפגע בתובע. אציין כי מיקום הקרש עובר לתאונה ו"איזונו" באופן מסוכן על גבי עמוד גבוה, הודגם בתמונות שצילם התובע - ת/2 ובפרט ת/2 (1), בעדותו ובשרטוטו  [עמ' 10, ש' 7 - 10]. הן התובע והן מקורות מסכימים כי הקרש כמו קרשים נוספים הונחו במקום על מנת לאפשר באמצעותם, יצירת  תבניות ליציקות של עמודי בטון. מתקשה אני להבין מדוע היה צורך מלכתחילה להניח את הקרש בצורה מסוכנת ו"לאזנו", כביכול לצורך עבודות אלה, על גבי עמוד גבוה ומדוע לא הונחו העובדים להניח את הקרש על הקרקע, בפרט כאשר באתר נשבה רוח חזקה.  לגבי משך נשיבת הרוח מצאתי כי מדובר במצב מתמשך, "ביום האירוע" ולא במשב פתאומי ובלתי צפוי. עוד מצאתי, בהיעדר ראיה לסתור מטעם מקורות, כי באתר לא נכח עובר לתאונה ובמהלכה מנהל או מפקח עבודה מטעם מקורות. במצב דברים זה, לא היה מי שידריך את העובדים בפועל להניח את הקרש בצורה בטוחה על הקרקע [אף אם לא ניתן כבר היה באותה עת לקשור אותו]. לו נכח באתר אדם כזה ולו נתן את ההוראות המתאימות, הייתה נמנעת חשיפתו של התובע לסיכון והתאונה הייתה נמנעת. אמנם מקובלת עלי טענת מקורות בסיכומיה כי סביבת עבודה אינה יכולה להיות "סטרילית". אין בין טענה זו לבין החובה למנוע התממשות סיכונים צפויים ונגלים לכל מעסיק ואדם סביר  - דבר.

11.  למעלה מהדרוש, אדגיש, כי התובע לא היה תפסן מקצועי ותפקידו עובר לתאונה התמצה במתן שירות עזר לתפסנים. הספרון ת/1, הכתוב בעברית, שפה אותה התובע אינו קורא כלל, אינו מתייחס או עוסק  בהוראות בטיחות לתפסנים, לעוזרי תפסנים או לעובדים לצד עמודים גבוהים וכדומה. דומני כי אף לו היה התובע  תפסן מקצועי, הרי חובתה של מקורות להגן על עובדיה ולהרחיקם מסיכון שנוצר במהלך העבודה, חלה גם על עובדים מקצועיים וטענותיה בסיכומיה בעניין זה - נדחות. 

12.  לטעמי אין חשיבות של ממש לעומקו של הבור כמו גם להיכרות מוקדמת של התובע עם הבור ומיקומו. כאשר פגע הקרש בפניו של התובע, לא הייתה לתובע יכולת בחירה של ממש באשר למקום נפילתו. בפועל גרמה הנפילה אל הבור, יהא אשר יהא עומקו - שבר בכף ידו של התובע וכל אלה נגרמו כמובן כתוצאה מהפגיעה הראשונית של הקרש בפניו של התובע. באותה מידה יכול היה התובע להיפגע מנפילה גרועה על רצפה נעדרת עומק. עדיין הייתה זו השתלשלות טבעית ונגררת מעצם הפגיעה הראשונית של הקרש כאמור.

13.  הממצאים והקביעות לעיל תואמים את הדין ואת ההלכות הפסוקות.  אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו לפי סעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במסגרת זו על המעביד חלה החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על עבודת עובדיו, באופן כזה שלא תרבוץ לפתחם סכנה [ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פד"י מב[1] 415, 420]. חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע [ע"א 707/79 הנר את טיקו ואח' נ' אמסלם, פד"י לה (209,211,212 ]. זאת בין השאר על יסוד הרעיון שהמעביד הוא זה המופקד על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו [ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו ואח', פד"י לו [2] 592, 604].

14.  המעביד אינו מתפרק מחובתו בעצם ההסתמכות המלאה על נקיטת אמצעי זהירות על ידי העובד עצמו, כשהינו עסוק בביצוע עבודתו ומרוכז בה. [ת"פ (חיפה) 3926/04 מדינת ישראל נגד אפעל מתכת בע"מ ואח' תק -של 2006 (2) 2490].

15.  אני סבורה כי על המעביד לקיים פיקוח ולדאוג גם לסילוק מפגעים, ודאי מפגעים בולטים מסביבת העבודה וודאי למנוע הנחת חומרי עבודה בצורה מסוכנת ומסכנת באתר העבודה.  זאת אף ללא קשר לאפשרות התערבות של איתני הטבע. הדברים יפים בפרט כאשר "נכנסים" איתני הטבע לפעולה. "כניסה" זו הינה בגדר סיכון "חדש" המתרחש בסביבת העבודה ותוך כדי עבודה ו"טוען" את המפגעים או הסיכונים הקיימים בה ממילא בכוח ממשי לגרימת נזק. בהיעדר נתונים חריגים שבחריגים, עדיין מדובר בסיכון ניתן לצפייה, שניתן על נקלה ובאמצעים זולים ופשוטים להסירו או להרחיקו. אפשרות הצפייה כמו גם קלות נטרול הסיכון ואי נטרולו בפועל, מקימים למעביד חבות נזיקית או אם תמצא - חובת זהירות קונקרטית. זאת ועוד, התממשותו של הסיכון בסופו של יום מבססת את הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.

16.  כך נפסק בע"א 2757/93 לאה שרון נ'  או. אר. אס. כוח אדם בע"מ, פד"י מט (2) 781, 790] כי משב רוח פתאומי וחזק אינו שולל את החבות הנזיקית שקמה מעצם הנחת שער בצורה מסוכנת, חשיפתו לנפילה כתוצאה מהפעלת כוח ואפשרות גרימת נזק לאדם לאור משקלו הכבד. ואכן השער נפל ומחץ עובד שנשלח לתקנו. כל אלו היו ניתנים לצפייה גם אם לא לפרטיהם ודי בכך [שם, 791].  עוד נפסק שם כי מאחר ואין דרכם של שערים להתעופף או ליפול מעצמם, הרי עצם התעופפות השער מעמידה לחובת המזיק הנחה שרק עקב רשלנותו בהנחת השער קרתה התאונה .

בעניין אחר בוססה חבות המעביד בגין נפילת לוחות אסבסט מגג מטווייה של המעביד על העובד, על כללי "הדבר מדבר בעדו" ועל ההנחה כי אין דרכם של גגות ולוחות להתעופף מעצמם [ע"א 750/70 אמזלג נ' סולל בונה בע"מ ואח', פד"י כו (1) 7 ]. 

17.  וכך גם בענייננו - התובע אינו נזקק כלל להפעלת הנחות או חזקות לחובת מקורות שכן מוטלת עליה חובה חד משמעית להפעיל פיקוח ממשי על בטיחות סביבת העבודה וכן לצפות את נפילת או "התעופפות" הקרש, למנוע אותה ואת פגיעתה באמצעים פשוטים שבפשוטים, מה שלא עשתה.  ברור כי מקורות לא יצאה ידי חובתה באספקת קסדת מגן, אפוד, נעלי עבודה כמו גם הספרון ת/1 .

18.  די לי בקביעות אלה על מנת לבסס את אחריות מקורות ואינני נזקקת להכרעה בעניינים נוספים שהעלו הצדדים. על כן מסקנתי היא כי פגיעת התובע אירעה כתוצאה מהפרת חובות זהירות של מקורות כלפי התובע, כי ניתן היה למנוע את הפגיעה לו היו החובות מקוימות על ידי מקורות וכי התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו.

אשם תורם

19.  הלכה פסוקה היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פד"י לח (1), 72 , 81 - 82 וע"א 662/89 מדינת ישראל נגד אנטון קרבון, פד"י מה (2) 593].

20.  הרציונאל בבסיס תפיסה זו הוא עדיפות מעמדו של המעביד הפועל מתוך חופש בחירה, הן לגבי אתר העבודה, תנאי העבודה ומטלות העובד ומידת השליטה שלו על הדרכת העובד. זאת בנבדל מהעובד  הפועל במסגרת הגבולות שמציב לו המעביד. ההנחה המשפטית המקובלת היא כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של העובד [ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי [פרחן]  פד"י מ"א (4) 524, 528].

21.  מובן כי יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו, שמא חטא העובד ברשלנות של ממש. לפי גישה עקרונית זו תתחלק האחריות בין המזיק לניזוק הנושא באשם תורם לפי "מידת האשמה". המדיניות השיפוטית נוטה להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם רק באותם מקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין וברור [ע"א 663/88, יהודה שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י  מז (3) 225].

22.  ומן הכלל אל הפרט; התובע עבד כפי שנצטווה וכפי שנצטוו יתר חבריו לצוות באתר עבודה שהפך לבלתי בטוח כתוצאה מרוח חזקה שנשבה ואי קשירת קרשים. האפשרות היחידה שעמדה בפני התובע להסרת הסכנה בנסיבות העניין הייתה להסתלק מאזור הסכנה הפגיעה של קרש זה או אחר. סביר כי התובע, כעובד אחראי החרד למקום עבודתו, לא היה מפר הוראת המעביד ולא ניתן לצפות ממנו לעשות כן, אם וככל שהבין בכלל את אפשרות הסכנה. זאת ועוד, סביב התובע עמדו יתר חבריו לצוות עובר לפגיעת הקרש. עובדים אילו לא נפגעו ואף צעקו לתובע לזוז [עמ' 10] אך לא ניתן לשלול, שלו היה כיוון הרוח אחר, היה הקרש פוגע באחד מהם ולא בתובע ולא היה בידם לחמוק מהסכנה.