פסק-דין בתיק א 159/02

1.         כברת קרקע המצויה בסכנין עומדת במרכזה של מחלוקת בין התובעים לבין הנתבע 1 (להלן - 'הנתבע'). בקצירת האומר נציין עתה ונרחיב בהמשך, כי התובעים טוענים, כי בשנת 1999 הם רכשו את הקרקע הנדונה מבעליה. הנתבע טוען, בתורו, כי רכש את הקרקע מבעליה שנים רבות לפניהם, משמע בשנת 1968. על כן, משראה, בשנת 1999, כי התובעים עולים על הקרקע ומכשירים אותה לצרכיהם, הוא אץ לרשום הערת אזהרה לזכותו, ובה בעת פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה בתביעה להצהיר על זכויותיו בקרקע. והנה בעוד המשפט מתנהל - עלה בידו (בידי הנתבע) לרשום את זכויותיו באותה קרקע בלשכת רשם המקרקעין, ולכן זנח את תביעתו בבית המשפט המחוזי בחיפה, וזו נמחקה, סמוך לאחר מכן, מחוסר מעש. זמן מה אחר כך גילו התובעים, כי הנתבע הקדים אותם ורשם את הזכויות בקרקע, כאמור במהלך אותו משפט שהתנהל בחיפה. על כן אצו והגישו את תביעתם שלפנינו, ובה הם עותרים להצהיר על זכויותיהם באותה קרקע.

2.         עד כה - תמצית המחלוקת. מכאן נפנה להרחיב בעמדות הצדדים ובהגדרת המחלוקת.

            ובכן, עסקינן בשתי חלקות, המצויות בסכנין. הבעלות בחלקה האחת, חלקה 29 בגוש 19332 (להלן - חלקה 29), רשומה היתה, עד שנת 2002, על שם המנוחה חדיג'ה חליל בדארנה ז"ל (שעזבונה הוא הנתבע 3, ולהלן נכנה אותה חדיג'ה); החלקה האחרת היא חלקה 28 באותו גוש (להלן - חלקה 28), והבעלות בה היתה רשומה, עד שנת 2002, על שם המנוחה חאג'ה חיאדרה ז"ל (שעזבונה הוא הנתבע 4, ולהלן נכנה אותה חאג'ה). חאג'ה הלכה לבית עולמה בשנת 2003, משמע בעוד המשפט מתנהל.

חדיג'ה הלכה לבית עולמה בשנת 1972. מורישה היחיד היה בנה, אחמד מחמד גנאים ז"ל (שעזבונו הוא הנתבע 2), ובשנת 1999 הוא מכר לתובע מס' 1 4/5 חלקים של חלקה 29, שרשומה היתה, כאמור, על שם אמו, חדיג'ה. הוא עצמו הלך בינתיים לבית עולמו, משמע לאחר שמכר את שמכר לתובע 1.

חאג'ה היתה הבעלים הרשום של חלקה 28. היא מכרה את זכויותיה לעלי חליל חיאדרה ז"ל (שעזבונו הוא הנתבע 5, ולהלן נכנהו - עלי). התובע 2 רכש את מחצית הזכויות בחלקה מאת יורשיו של עלי, בהסכם שכרת עמם בשנת 1999, בו ביום שהתובע 1 רכש את הזכויות בחלקה 29 מאת אחמד מחמד גנאים ז"ל.

3.         העובדות שמנינו עד כה הוכחו היטב בראיות התביעה, אף כי לא היו שנויות באמת במחלוקת, חרף ההכחשה הכללית בכתב ההגנה. רוצה לומר, העובדה ששתי החלקות היו בבעלותן של חדיג'ה וחאג'ה מוסכמת על הכל; הצדדים הסכימו גם, כי חאג'ה מכרה את זכויותיה בחלקה לעלי; העובדה, שביום 20.8.1999 מכרו יורשה של חדיג'ה ויורשיו של עלי את הזכויות בחלקות 29 ו-28 לתובעים 1 ו-2, בהתאמה, הוכחה אף היא בראיות התביעה, ובכלל זה עדותו של התובע 1 והסכמי המכר שהגישו התובעים.

מלים אחרות, הוכחה בפניי גירסת התובעים, לפיה הם רכשו - על פי הסכמי מכר - את קרקע  המריבה ממי שהיו זכאים להירשם כבעליה, ושילמו עבורה תמורה מלאה.

4.         מכאן אנו פונים לגירסתו של הנתבע, משמע לטענתו, לפיה רכש את קרקע המריבה עוד בשנת 1968. לפי גירסה זו, שבאה לידי ביטוי בתצהירו נ/1 ובעדותו בבית המשפט, בחודש אפריל 1968 סיפר לו עלי, כי רכש מאת חאג'ה וחדיג'ה את זכויותיהן בחלקות 28 ו-29, ושאל את דעתו אם הוא מעוניין לרכוש את הקרקעות הימנו. משהסכים הנתבע להצעה נכרת בין השניים הסכם בכתב (נ/9), ולפיו מכר עלי לנתבע את הזכויות בחלקות הנ"ל.

            לאחר הדברים הללו, כך גירסת הנתבע, הוא נתן בידי עלי שני הסכמי מכר, על מנת שיחתים את חאג'ה וחדיג'ה, ולפיהם מכרו לו השתיים את הקרקע. ועלי אמנם נטל את ההסכמים והחתים את המנוחות עליהם, ביום 18.4.1968.

            ועוד טוען הנתבע, כי ביום 13.5.1968 חתמו חאג'ה וחדיג'ה על שני יפויי כוח, בהם ייפו את כוחם של הנתבע ושל אחיו לעשות להעברת הזכויות בחלקות הנ"ל לשמו (של הנתבע). יפויי הכוח נערכו בידי עורך דין סובחי אלחאג' ונחתמו בפניו, כך הנתבע.

5.         מן הדברים שנפרסו עד כה עולה, כי השאלה הבודדה בה עלינו ליתן את הדעת היא האם המנוחות חאג'ה וחדיג'ה אמנם מכרו לנתבע את זכויותיהן בחלקות הנ"ל בשנת 1968, אם לאו. שאלה מקדימה שיש ליתן עליה מענה היא שאלת נטל ההוכחה ביחס לעובדה זו, שאלה בה נחלקו בעלי הדין.

ובכן, ככלל, נטל השכנוע רובץ לפתחם של התובעים, באשר עליהם לשכנע בתביעתם, משהם הם המבקשים להוציא מחברם - משמע הנתבע. בכלל זה מוטל עליהם נטל השכנוע ביחס לכל עובדה שנטענה בידיהם, לרבות עובדה בעלת יסוד שלילי (ע"א 296/82 דר' ישעיהו נבנצאל ואח' נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק', פ"ד    מ(3) 281, 301).

            ראינו את החלק האחד של טיעון התובעים, ולפיו הם עצמם רכשו את הקרקע ממי שהיו בשעתם רשומים כבעלים, או יורשיהם/חליפיהם. חלק זה של הטיעון הוכח, ועל כך עמדתי למעלה. החלק האחר בטיעונם של התובעים ייחס לנתבע מעשי זיוף של מסמכי רכישת הקרקע מאת המנוחות, וכיוצא באלה טענות למעשי מרמה. הנטל לשכנע בחלק זה של הטיעון רובץ כל כולו על כתפי התובעים, והנטל הוא כבד, בשל אופי הטענות, והתובעים לא עמדו בו. אלא שבכך לא נכשלה תביעתם, באשר גם אם מעשיו של הנתבע לא נפגמו במעשי זיוף או מעשי רמייה שהוא עצמו עשה, הרי שהוכחת החלק הראשון של הטיעון שבא מפי התובעים (קרי דבר הרכישה שלהם את הקרקע מבעליה) מעמיד את הנתבע על חובתו להוכיח את טענת ההגנה שלו, לפיה הוא רכש את אותה קרקע מידי בעליה לפני התובעים, משמע בשנת 1968.

6.         מכאן אנו באים, איפוא, לשאלה, האם עלה בידי הנתבע להוכיח, כי רכש את הקרקע בשנת 1968 מאת המנוחות, אם לאו. על מנת להוכיח עובדה זו העיד הנתבע בעצמו, ואת עדותו הוא תמך בתצלום של שני הסכמים, עליהם חתמו - לטענתו - הוא והמנוחות (תצלומי ההסכמים צורפו לתצהיר הנתבע, נ/1). בנוסף הוא הגיש את ההסכם שחתם עם עלי (נ/9), ולפיו מכר לו עלי את הזכויות שעלי רכש מהמנוחות. על אלה נוספו תצלומי שני יפויי הכוח, עליהם חתמו, לטענתו, שתי המנוחות, ולפיהם יפו את כוחם של הנתבע ושל אחיו לעשות להעברת הזכויות בחלקות לשמו של הנתבע (תצלומי יפויי הכוח צורפו לתצהיר הנתבע, נ/1). בנוסף העיד מטעם הנתבע מר זיאד עוואד בדארנה שסיפר, כי משך שנים רבות עיבד את הקרקע עבור הנתבע, משמע מסק את מטע הזיתים שהיה נטוע בה, בשכר (תמורת מחצית היבול). עדות אחרת שהביא הנתבע היא זו של מר סעיד חליל חיאדרה, אחיו של עלי, שסיפר, כי לפני כשלושים שנה רכש אחיו קרקעות כלשהן ומכר אותן לנתבע.

            מן הצד השני, משמע מצד התובעים, הוגשו שני תצהירים (ת1, ת2) שנתנה, לפי הטענה, המנוחה חאג'ה בשנים 1999 ו-2002, בהם הצהירה באוזני עורך הדין דאז של התובעים (עו"ד ניזאר חדאד), כי מעולם לא מכרה לנתבע את זכויותיה בחלקה 28. חאג'ה הלכה לבית עולמה בשנת 2003, בטרם הספיקה להיחקר שתי וערב על הצהרתה הנ"ל.

ועוד הביאו התובעים לעדות את אחמד חסן בדארנה, בנה של חדיג'ה, שהעיד, כי אמו מעולם לא מכרה את זכויותיה בקרקע כלשהי.

האם במסכת ראיה זו שהניחו בעלי הדין בפנינו יש כדי להוכיח את דבר רכישת הקרקע על ידי הנתבע מבעליה-המנוחות? שאלה זו תיבחן ביתרת פסק הדין.

7.         אשר לתצהיריה של המנוחה חאג'ה (ת/1, ת/2): בעת שביקשו התובעים להגיש את התצהירים הביע הנתבע את התנגדותו להגשה, בשל כך שהיא הלכה לבית עולמה בטרם היה סיפק לחוקרה עליהם שתי וערב. הוריתי לקבל את המסמכים והבטחתי, כי אחליט בדבר קבילותם או משקלם בעת שאפסוק את הדין. הגיע השעה, איפוא, ליתן את הדעת לשאלה זו.

התובעים טוענים, כי תצהירים אלה של חאג'ה ניתנו בידי מי שהלך לעולמו בטרם היה סיפק לחוקרו שתי וערב, והואיל ובתצהירים אומרת המצהירה דברים המנוגדים לאינטרס שלה, כי אז יש לקבלם כראיה במשפט, משמע לשם הוכחה, כי המנוחה חאג'ה לא מכרה מעולם את אדמתה לנתבע.