פסק-דין בתיק א 158482/02

1.   התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 12.7.01. על עצם קרות התאונה ונסיבותיה אין מחלוקת. המחלוקת הינה משפטית והיא מתייחסת לשאלת החבות: על מי מן הנתבעות לשאת בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה. נזקי התובע כבר סולקו, והצדדים הסכימו כי ההחלטה בשאלת החבות תינתן על יסוד תצהירים, מבלי שהמצהירים נחקרו על תצהיריהם, ועל יסוד סיכומים שהוגשו על ידי הנתבעות 1 ו-2.

2.   ואלו נסיבות התאונה כפי שתוארו על ידי התובע בתצהיריו מיום 9.6.03 ו- 3.11.03: על פי גרסת התובע, שאיננה במחלוקת, ביום התאונה, בשעה 8:00 בבוקר לערך, הגיע למפעל "רולתג מדבקות" ברח' אליפלט בתל אביב, ברכב מסוג מיצובישי L300 אשר היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן - "איילון"). התובע חנה את רכבו בחניה כפולה, כיבה את המנוע, הרים את בלם היד והפעיל 4 אורות איתות וניגש למפעל כדי לבקש מהם לבוא ולפרוק את הסחורה. פריקת הסחורה נעשתה באמצעות מלגזה של מפעל "רולתג". התובע פתח את הדלת האחורית של הרכב, הרים אותה עם יד ימין כאשר ידו השמאלית תומכת ברכב. המלגזן רתם רצועה למשטח הסחורה שהיה בתוך הרכב והחל למשוך את המשטח לאחור, תוך כדי נסיעה אחורה עם המלגזה. במשך כל זמן זה, עמד התובע צמוד לרכב, ליד הגלגל האחורי השמאלי כאשר גבו אל הכביש, והוא מרים את הדלת על מנת למנוע פגיעה בדלת על ידי המשטח. לפתע, הגיח רכב מכיוון רחוב סלמה, פגע ברגלו השמאלית של התובע והטיח אותו אל הכביש. הרכב הפוגע נמלט מן המקום, ועל כן צורפה "קרנית" כנתבעת מס' 1 לתובענה.

המחלוקת הינה, איפוא, בין קרנית לאיילון, על מי מהן החובה לפצות את התובע בגין נזקיו.

3.   טענות קרנית

קרנית טוענת כי בעת התאונה היה התובע בבחינת "משתמש" ברכבו, אשר חנה שלא כדין בחניה כפולה, ולכן בנסיבות אלו חל סעיף 3(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, ובידי התובע להיפרע פיצויים ממבטחת הרכב, היא איילון. לטענת קרנית, כפי שהדברים הורחבו בסיכומים, יש להחיל בענייננו את החזקה המרבה שבהגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, בדבר "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". הואיל והתובע חנה בחניה כפולה, באופן שחסם כמעט לחלוטין את נתיב הנסיעה מדרום לצפון, הרי שמדובר ב"חניה שלא כדין", הן על פי תקנות התעבורה האוסרות על חניה כפולה והן לפי מבחן הסיכון התחבורתי שהחניה יצרה, וקיומו של קשר סיבתי בין הסיכון התחבורתי שנוצר לבין התאונה. משכך, יש לראות ברכבו של התובע כרכב שהיה "מעורב" בתאונת דרכים.

לית מאן דפליג כי גם הרכב שפגע בתובע היה "מעורב" בתאונת דרכים, ולכן מדובר ב"תאונה מעורבת" כמשמעות מונח זה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, אך הואיל ובידי התובע להיפרע פיצויים מאיילון, אין לתובע עילת תביעה נגד קרנית, והלכה ותיקה היא כי אין להפעיל את הוראות סעיף 3(ב) לחוק פיצויים כלפי קרנית. מכאן, שדין התביעה נגד קרנית להידחות.

עד כאן טענות קרנית.

4.   טענות איילון

איילון מסכימה לטענה המשפטית של קרנית, כי אם ימצא כי מדובר ב"תאונה מעורבת" לפי סעיף 3(ב) לחוק, הרי שרק איילון תמצא אחראית לפיצוי התובע וקרנית תהיה פטורה. אלא, שלטענת איילון אין מדובר ב"תאונה מעורבת" ואין לראות ברכב התובע משום רכב "מעורב", שכן רכב התובע לא עצר למטרות תחבורה, אלא לצורך פריקת המטען, ומטעם זה גם אין לראות בתובע משום "משתמש" ברכבו, בשל תחולת החזקה הממעטת שבהגדרת "שימוש" בדבר פריקה וטעינה.

השאלה שתכריע את הפלוגתא בין הנתבעות, לדעת איילון, היא אם בנסיבות המקרה חלה החזקה המרבה בדבר פגיעה ברכב שחנה במקום אסור כאשר הנפגע אינו משתמש ברכב והעצירה אינה למטרות תחבורה. לטענתה, חזקה זו לא מתקיימת בענייננו, שכן רכיבי ההגדרה דורשים התקיימות שני תנאים מצטברים: קשר סיבתי משפטי בין התאונה ובין הפגיעה ברכב חונה, לאמור: הפגיעה ברכב החונה היא אשר צריכה לגרום לנזק הגוף, כמו במקרה שבו הנפגע נהדף על הרכב החונה או נמחץ עליו או כאשר הוא יושב ברכב החונה שנפגע על ידי גורם שלישי וכך נפגע גם הוא. והתנאי המצטבר השני, לפי טענת איילון, הוא כי מדובר ב"חניה אסורה" על שני מרכיביה: יצירת סיכון תחבורתי וקיום קשר סיבתי משפטי בין הסיכון שנוצר והנזק שהתממש.

      לטענת איילון, התובע לא נפגע מן הרכב המבוטח אלא מן הרכב החולף שזהותו לא ידועה. כתוצאה מן המכה שקבל, לא נהדף התובע על הרכב המבוטח ולא נמחץ עליו, אלא נהפוך הוא: הוא הרפה מאחיזתו ברכב והתגלגל על הכביש. מכאן, שבהעדר התנאי הראשון, קרי: קשר סיבתי משפטי בין התאונה לפגיעה ברכב החונה, אין תחולה לחזקה המרבה בדבר פגיעה ברכב החונה במקום שאסור לחנות בו.

      לגרסת איילון, גם התנאי השני בדבר יצירת סיכון תחבורתי כתוצאה מן החניה, לא מתקיים בענייננו שכן התובע הצהיר בתצהירו כי חנה באופן שלא הפריע למעבר התנועה הואיל ועמד במקום בו הכביש רחב. מטעם זה גם אין לסמוך על תצהיר חוקר מטעם קרנית, שיצא למקום וערך מדידות וצילומים, שלא בנוכחות התובע ואין כלל ודאות כי המקום שצולם ונמדד הוא אכן המקום שהתובע חנה בו. לחילופין, גם אם נוצרה הפרעה לתנועה, הרי שלא קיים קשר סיבתי משפטי בין ההפרעה שנוצרה לבין האירוע, שכן פגיעת הרכב החולף בתובע נבעה מנסיעתו במהירות מופרזת ובחוסר זהירות ומשום שהתובע עמד עם גבו לתנועה, ולא בשל חסימת נתיב הנסיעה על ידי הרכב המבוטח.

      עד כאן טענות איילון.

5.         דיון

הדין עם הנתבעת מס' 1, ונטל פיצוי התובע מוטל במלואו על הנתבעת מס' 2 - איילון חברה לביטוח בע"מ.

      אין מחלוקת בין הצדדים, ובצדק, כי ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" כמפורט בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לא חלה בכל המתייחס לרכב המבוטח. מכאן שיש לבחון אם חלה החזקה המרבה בדבר " מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". אם נגיע למסקנה כי החזקה המרבה חלה, ידה על העליונה, ואין צורך לבחון אם יסודותיה של הגדרת ה"שימוש" מתקיימים לגביה (ראה: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3) 532).

6.    פסק הדין המנחה לעניין חזקה מרבה זו, הינו רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ואח' תק-על 2003 (3) 268 (להלן - "פסק דין אדרי"). שם נקבע ע"י כב' השופט אור כי את המונח "חניה אסורה" יש לפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזו יוצרת. האיסור בדין אינו תנאי לכך שהחניה תהא אסורה, יחד עם זאת במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי.

7.   האיסור לחנות ב"חניה כפולה" הינו איסור המופיע בדין. תקנה 72(א)(10) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 קובעת כדלקמן:

        72.  (א)   לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות:

           .......