פסק-דין בתיק א 15750/03

הצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בית המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 וזאת לאחר שנשמעו הראיות.

כללי -

1. עניינה של המחלוקת הינו חוב נטען של דמי שכירות, לגבי נכס הנמצא ברח' שיבת ציון 68 בחיפה (להלן - "הנכס"), אשר השכירה התובעת, חברת דימוראן השקעות בע"מ (להלן - "החברה") לנתבע, עוה"ד אהוד כספי (להלן - "השוכר").
2. לאחר בחינת כתבי הטענות על צרופותיהם, ניתוח תצהירי העדים וחקירתם, ושקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להתקבל וכי על השוכר לשלם לחברה סכום של 50,000 ש"ח.
3. מסקנתי זו מבוססת - בין היתר - על הנימוקים להלן (אותם אמנה בקצרה בהתאם להסכמה הדיונית).

גובה דמי השכירות -

4. אין מחלוקת כי הנכס הושכר מכח חוזה מיום 28/6/2000 (להלן - "החוזה").
5. דמי השכירות נקבעו בסעיף 3.1 לחוזה בסך 900 דולר ארה"ב, בצירוף מע"מ (וזאת בהתייחס לטענות השוכר לפיה היה מקום לחשב את דמי השכירות ללא מע"מ).
6. תקופת השכירות נקבעה לשנה - סעיף 2.1 לחוזה.
7. סעיף 13.1 לחוזה קובע אפשרות להארכת תקופת השכירות למשך שנה נוספת (להלן - "התוספת הראשונה") ולאחריה לארבע שנים נוספות (להלן - "התוספת השניה"). כמו כן נקבע בסעיף זה מנגנון לחישוב דמי השכירות במהלך התוספות.
8. כפי שהבהרתי לצדדים במהלך הדיון, לאור עדויותיהם, לאור התיקון בכתב יד שבסעיף  13.1 הנ"ל והחתימה שבצד התיקון ולאור המכתבים מיום 2/8/2001 ומיום 23/9/2001,  מסקנתי היא כי כוונת הצדדים היתה כי בתקופת התוספת הראשונה דמי השכירות ישארו כפי שהיו (דהיינו 900 $ לחודש) וכי רק החל מתקופת התוספת השניה - יעלו דמי השכירות בשיעור של 7% לכל שנה.
9. אינני מקבלת אם כן את טענת החברה לפיה היה מקום להעלאת דמי השכירות בשיעור של 7% גם בתקופת התוספת הראשונה.
10. כך גם אינני מוצאת לנכון להוסיף ריבית בשיעור של 5% לגבי החוב שהצטבר וניתן להסתפק בחישוב של ריבית בשיעור של 4% כמקובל.
11. מנגד - אינני מקבלת את טענת השוכר לפיה במהלך שיחה בעל פה הוסכם שדמי השכירות ירדו לכדי 500$ החל מתקופת התוספת הראשונה. ראשית, הרי שזו טענה באשר להסכמה בעל-פה הנוגדת את החוזה בכתב, ולא נראה לי כסביר ששני הצדדים הרלבנטיים (שהינם עורכי דין) לא יעלו על הכתב הסכמה כה מהותית כגון הפחתת דמי השכירות מ-900$ ל-500$. שנית, לא רק שאין הסכם בכתב באשר לדמי השכירות המופחתים אלא שהחברה שלחה לשוכר מכתבים רבים (26 במספר !) ובהם דרישה לתשלום לגבי 900$ והשוכר לא מצא לנכון לענות ולו על אחד מהם (למרות שקיבל את המכתבים). לא יעלה על הדעת שהשוכר, עו"ד במקצועו, לא יענה על מכתב בו הוא נדרש לשלם 900$ אם לשיטתו התשלום היה צריך להיות רק 500$ באותה עת. ושלישית, יש לתת משקל לכך שהשוכר התייחס לאותו אירוע אשר במהלכו - כפי הנטען - הוסכם בעל פה על הפחתת דמי השכירות, בצורה מאוד לאקונית וסתמית וראו את סעיף 23 לתצהירו.

טענות השוכר באשר למצגי שווא-

12. אין חולק כי ב"כ החברה, עו"ד ע'סאן אבו-ורדה, אשר היה הדמות החיה מאחורי המגעים מול השוכר אינו רק בא כוחה של החברה אלא שהוא גם היה זה שרכש בשעתו את הנכס ביחד עם אשתו וכי הנכס נמצא בבעלות חברה, כאשר אשתו הינה בעלת המניות העיקרית בה.
13. יתכן והיה ראוי שעו"ד אבו-ורדה יבהיר לשוכר את זיקתו האישית לנכס במועד הרלבנטי, אך גם אם נמנע מלעשות כן הרי שאין מדובר במצג שווא כלשהו, בוודאי לא מכוון, ובוודאי לא כזה שהסב לשוכר נזק כלשהו. ויש לזכור בהקשר זה כי השוכר העיד מפורשות שהוא היה נכנס לעסקה גם אם היה יודע שעו"ד אבו-ורדה עצמו הינו בעל מניות בחברה, ולכן אין כל נפקות לאי ידיעתו כאמור.
14. באשר לטענה השניה של השוכר לפיה החברה לא היתה בעלת הנכס במועד בו השכירה אותו - הרי שלאור האישור של עמידר לגבי כך שהחברה אמורה היתה לרכוש את הנכס מעמידר עוד בשנת 1998, ולאור האמור בהקשר זה בתצהיר של עו"ד אבו-ורדה - יש לדחות את הטענה.
15. אוסיף עוד כי בחוזה החברה כלל לא מוגדרת כ"בעלים" אלא שנעשה שם שימוש במונח כללי יותר המתאר את זיקתה לנכס (וראו את ה"והואיל" הראשון). לכן, ממילא אין כל מקום לטענת ההטעיה בכל הנוגע למצב הזכויות של החברה בנכס במועד החתימה על החוזה, כיון שמצב זכויות מדויק שכזה אינו מוזכר בחוזה כלל וכלל.

ליקויים במושכר -